102: דיכאון זה יין, עצבים זה יאנג: שיחות מהרפואה הסינית, פרק IV
9 במרץ, 2010כתבה רביעית בסדרת כתבות שלי באתר NRG.
כל הרפואה הסינית, על ענפיה השונים, מושתתת על עקרון היין והיאנג. כל תהליך פיזיולוגי, סימפטום, פתולוגיה או אבחנה, ניתנים לניתוח המבוסס עליהם. לכל איבר או חלק בגוף יש אופי דומיננטי - ייני או יאנגי. ויש לכך חשיבות מעשית קלינית. אך יש לזכור שהתכונה היא יחסית. כך, למשל, החזה הוא יאנג יחסית לבטן, אך יין יחסית לראש.
בעת האבחון, הדבר ניכר בכל דבר: למשל, אם האדם הוא נמרץ, חם מזג, אנרגטי וגופו חם למגע, כי אז הוא טיפוס יאנגי. מנגד, אדם יותר ייני יהיה אטי, מכונס או עצור, עורו יהיה קר והוא רגיש לקור. וכך גם הגוף עצמו: איבר או אזור פתולוגי הנמצא בחלק האחורי של הגוף הוא יאנגי, בעוד שחלקו הקדמי הוא יין; החלק העליון הוא יאנג, התחתון יין; תופעות או איברים חיצוניים הם יאנג, יין מבטא את הפנימי; הצדדי הוא יאנג, המרכזי הוא יין. אם הבעיה ממוקדת ברקמה או במבנה האיבר יש לה אופי ייני, ואם היא נובעת מתפקוד האיבר היא נחשבת יותר יאנגית.
כך, נחשבת פתולוגיה בדם, בזרע או ביתר נוזלי גוף לפתולוגיה יינית, ואם מקורה אנרגתי היא טמונה בצ'י - שהוא יאנג. ומכיוון שהכול יחסי, נהוג לייחס גם לסוגי הצ'י השונים ביטוי יאנגי או ייני: האנרגיה המגנה היא יאנג ואילו הצ'י המזין נחשב יותר יין. איברי הגוף הפנימיים מחולקים גם הם ליין ויאנג, על פי תפקודם. איברי היאנג קולטים מוצרי מזון, מעבדים, מעכלים, מתמירים ומייצרים צ'י, וגם פולטים ומפרישים תוצרים "לא טהורים" של המזון והנוזלים. רובם נמצאים בקשר עם העולם החיצון.
איברים אלה מכונים איברי פו 腑 Fǔ. אלו הם המעי הדק, כיס המרה, המעי הגס, הקיבה, שלפוחית השתן ואיבר אנרגטי ייחודי לרפואה הסינית, המכונה "המחמם המשולש". איברי היין מכונים איברי הצאנג Zàng 臟 והם אוגרים תוצרים "טהורים" של תהליך העיבוד שעושים איברי היאנג. הם עסוקים רק באגירת התוצרים, ובעיקר החומרים החיוניים: צ'י, דם, נוזלי הגוף וחומר אנרגטי המכונה "תמצית". אלו הם הלב, הכבד, הריאה, הטחול, הכליה ומגן הלב.
היין-יאנג באים לידי ביטוי במבנים השונים שבגוף, באופי המנוגד של האיברים ובסימפטומטולוגיה ההפוכה במחלות השונות. מאפיינים בסיסיים המשמשים אותנו באבחנה: מחלות בעלות אופי יאנג מצטיינות בחום, באי שקט, ביובש, בנוקשות, בהתרגשות, במהירות (התפתחות מחלה מהירה) ובשינויים מהירים. מחלות יין קשורות בקור או בהיעדר חום, ברגיעה עד אפתיות, הן כרוניות או מתפתחות ומשתנות לאט, וקשורות יותר בתהליכי אגירה (למשל: היווצרות גושים.(עקרון בסיסי ברפואה הסינית הוא מושג הדואליות בין אש למים. הוא הקשור בתפיסת חמשת האלמנטים, עליה אדבר בפרוט בהמשך, אך בנקודה זו הוא חופף לתפיסת היין-יאנג. האיזון בין אש למים בגוף חיוני: האש דרושה לכל התהליכים הפיזיולוגיים. זוהי הלהבה המקיימת את החיים ואת התהליכים המטבוליים. היא מסייעת ללב לשכן בתוכו את הרוח (MIND) ומספקת לטחול את החום הדרוש לתהליכי ההתמרה וההנעה שלו. היא מעוררת את המעי הדק המפריד בין נוזלי הגוף, מספקת חום לשלפוחית השתן ולמחמם התחתון לשם התמרת והפרשת נוזלים, ולרחם לשם הנעת הדם. כשהאש דועכת אפשר שנראה דיכאון, בצקות אי פוריות ותופעות דומות נוספות. אש פיזיולוגית זו היא אש "שער החיים" או "שער החיוניות" (MING MEN), ומקורה בכליות.
המים מלחלחים ומקררים לשם איזון החום שהאש יוצרת, וגם המקור שלהם מן הכליות. כשהאש גדלה מדי ויוצאת מכלל שליטה, היא נוטה לעלות כלפי מעלה. ביטוייה בחלק העליון של הגוף הם אודם בפנים ובעיניים, כאבי ראש וצמא. כשהמים בעודף יהיו בצקת בחלק התחתון של הגוף, השתנה מרובה או אי-שליטה על השתן.
אספקט נוסף של יין-יאנג הוא טמפרטורת הגוף: עודף יאנג מתבטא בחום ואילו עודף יין בקור. אדם הסובל מעודף יאנג יתלונן תדיר כי חם לו, ומי שמתאפיין בעודף יין יסבול תמיד מקור. כך, מורסה חמה ואדומה מצביעה על בעיית חום, ובצקת המלווה בעור קר מצביעה על קור בכליות.
גם התנועה והרגיעה מצביעות על איכויות האדם. זה שניכר בו אי שקט והוא סובל מהפרעות שינה, מחוסר מנוחה ומרעד לוקה בעודף יאנג. מנגד, חוסר תנועה, ישנוניות, אפאתיות או התנהגות שקטה וחוסר רצון לזוז, מקורם בעודף יין.
כל סימן או סימפטום ליובש, כגון עיניים יבשות, גרון יבש, עור יבש ויציאות יבשות, מצביעים על עודף יאנג או על חוסר יין. סימני לחות כגון עיניים דומעות, אף מטפטף, נגעים לחים על פני העור ויציאה רכה, מצביעים על עודף יין או על חוסר יאנג. גושים, נפיחויות או בליטות קשים נובעים בדרך כלל מעודף יאנג, אך אם הם רכים הם נובעים מעודף יין.
כשתפקוד כלשהו נמצא ב"היפר" זהו מצב עודף יאנג, וכאשר הוא ב"היפו" ניכר עודף יין. כאלה הם קצב לב מהיר לעומת דופק אטי, פעילות יתר של בלוטת התריס לעומת תת-פעילות, יתר לחץ דם לעומת לחץ דם נמוך.
אווריריות מול דחיסות, חיפזון מול איטיות יכולים להיות ניכרים בתנועתיות החולה או בצורת הופעת המחלה. כשחולה זז מהר, מדבר מהר וכו' סימן שהוא במצב של עודף יאנג. אך אם תנועותיו, דיבורו ומחשבתו איטיים, סימן שהוא בעודף יין. אם סימפטומים של מחלה מופיעים מהר ומשתנים מהר זהו מצב יאנגי. אם המחלה מופיעה באיטיות ומשתנה לאט, זהו מצב ייני.
מצב יאנג הוא מצב אוורירי, אנרגטי יותר לעומת היין החומרי, הדחוס והצפוף יותר. כשיאנג נמצא במצב מאוזן, מתאפשרת תנועה וזרימה. בחוסר יאנג לא ינוע הצ'י כראוי ותהיה סטגנציה, "תקיעות". נוזלים לא יעברו התמרה ולא יופרשו, והמצב יהפוך למאוד יין. לכן, יאנג מבטיח את תנועת הדברים ומאפשר שלא יהיו חומריים מדי. בעודף יין היאנג לא מסוגל להניע ולהמיר, האנרגיה הופכת לחומר, לממשית, הנוזלים יהפכו לסמיכים יותר, ותיתכן הופעת גושים וגידולים.
יין משמר, אוצר ואוגר, דבר המתבטא בתפקידי איברי היין המשמרים את "אוצרות הגוף": הדם, נוזלי הגוף, וה"תמצית". היאנג מתמיר ומשנה. גם כאן מתבטא הדבר בתפקיד איברי היאנג, המתמלאים ומתרוקנים תדיר, והם משנים, מעבירים ומפרישים. במצב בריאות אין הפרדה בין היין ליאנג, במחלה יש הפרדה, דיסהרמוניה של היין והיאנג, ואחד מהם יבלוט יותר ויבטא את סימני המחלה.
למרות ההבחנה הברורה בין יין ליאנג בביטויים הקליניים, הרי שמעשית חשיבותה פחותה לעומת כלי אבחנה אחרים. הסתמכות בלבדית על עקרונות יין-יאנג עלולה להטעות, ולהביא לאבחנה מוטעית. חשיבותה ניכרת יותר בהתוויית קו כללי בכיוון ההפרעה.
חשוב לזכור שבין יין ליאנג יש תלות הדדית: הם מנוגדים זה לזה, אך גם תלויים זה בזה ולאחד אין קיום ללא השני. כל תהליך טבעי או פיזיולוגי הוא תוצאת יחסי הגומלין בין צד היין לצד היאנג שלו. על כן מתרחשת כלייה הדדית של יין ויאנג. הם נתונים במצב מתמיד של שינוי, בו גדילתו של האחד מביאה לצמצום או להתכלות של השני: כשיין קטן יאנג גדל; כשיאנג קטן יאנג גדל; כשיין גדל יאנג קטן; כשיאנג גדל יין קטן.
יש להבדיל בין עודף אמיתי של יין או יאנג לבין עודף מדומה, הנובע מחוסר של בן זוגו. תמונה קלינית של חום יכולה להיות חום אמיתי, של עודף יאנג, המכונה "חום מלא". אך תמונה קלינית של חום יכולה להיות של חום מדומה, או חום ריק, הנובע מחוסר יין. כך גם במצב קור, היכול להיות אמיתי, מלא, מעודף יין - או ריק, מדומה, מחוסר יאנג.
למה הדבר דומה? יעל ואסף הם זוג צעיר ומאוהב. הם עברו לגור יחד וערב אחד אסף נכנס למקלחת ראשון, ולקראת סופה צועקת לו יעל "אל תסגור את המים, אני נכנסת אחריך". וכך הוא עושה. אלא שליעל נוצרת בעיה: אסף הצעיר והחסון אוהב מקלחת קרה, ואילו יעל אוהבת מקלחת חמה. שתי אפשרויות בפניה: הראשונה, המקובלת על רוב האנושות, תהיה לפתוח את המים החמים כדי להגיע לחום הרצוי. השנייה, הפחות מקובלת, תהיה לסגור את המים הקרים.
בשני המקרים נקבל זרם חם יותר, (מצב יאנג). הראשון מתרחש בגלל תוספת החום: זהו מצב של חום מלא, אמיתי; השני נובע מגריעת יין והוא מבטא חום מזויף. אתם יכולים לתאר את הסצנריו המתרחש אם אסף נכנס למקלחת אחרי יעל. הבחנה זו חשובה, וכדאי שתקדישו לה כמה דקות של מחשבה, כי ממנה נובעת מדיניות טיפול שונה ומנוגדת. במצבים "מלאים" יש צורך בפיזור העודף, במצבים "ריקים" יש צורך בחיזוק.
כשיין נהפך ליאנג למרות היותם מנוגדים, מסוגלים יין ויאנג להשתנות ולהפוך זה לזה. תהליך זה אינו אקראי, אלא מתרחש בשלבים ובזמנים מסוימים, ומותנה על ידי תנאים פנימיים. התנאים אמורים להיות "בשלים" ברגע מסוים, כפי שיום לא יהפוך ללילה בכל זמן, אלא לאחר שהגיע לשיאו. הגורם השני, הפנימי, הוא תכונותיו הפנימיות של הדבר, כשם שעץ יכול להפוך לפחם, אך אבן לא.
לכך מיוחסת חשיבות בהבנת תהליכים פיזיולוגיים ופתולוגיים: אם אנו מודעים לכך שתופעה או דבר יכולים להשתנות ולהפוך למצב ההופכי, נוכל למנוע תופעות שליליות בטרם תתרחשנה. על ידי טיפול בעודף במועד נוכל למנוע חסר עתידי - ולהיפך. מטרתנו היא השמירה על האיזון. כך, בעיקרון, גם מכוון הטיפול לאחת מארבע אסטרטגיות טיפוליות בסיסיות אפשריות:
- חיזוק יאנג;
- חיזוק יין;
- פיזור עודף יאנג;
- פיזור עודף יין.
אמנם, כפי שתראו בהמשך, המציאות מורכבת הרבה יותר, אבל נקודת המוצא הראשונית של הרפואה הסינית היא התפיסה הדואלית של יין ויאנג.
