• 53: ים של דמעות בשתי עינייך…

    אבא, זה אתה?

    אבא, זה אתה?

    הקדמה וקשקושים

    את הפוסט הזה אני כותב כבר במשך למעלה מחודשיים (כמעט שלושה), ואני לא מצליח להוציא אותו, כי אני חייב לשכתב, לעדכן ולשנות אותו כל הזמן, על כן עכשיו הוא יוצא ויהי מה, גם אם הוא עדיין לא שלם בעיניי (וכנראה אף פעם לא יהיה).

    לפני 200 שנה (ב-12 בפברואר 1809) נולד בעיירה שרוסברי Shrewsbury שבמרכז אנגליה צ'ארלס רוברט דרווין. שלימים (ועד היום למעשה) ישנה את תפיסת האדם את עצמו, את הסובב אותו ואת האלוהים ומעשי ידיו, (אם יש דבר כזה) והתכוונתי לפרסם את המאמר לכבוד האירוע, אבל לא הסתייע…

    ואכן כולם חוגגים עכשיו את יום ההולדת שלו בדרכים שונות, אבל בכלל לא זה הוא נושא הפוסט.

    האמת היא שכבר מזמן (כמה שנים, אבל אז לא היה אינטרנט ולא היה לי בלוג) שאני מחפש דרכים לשתף אנשים בחיבה העזה שיש לי דווקא לתיאוריה קצת אחרת, מרתקת, ואולי אפילו תמוהה, על מוצא האדם, שגם אם אינה בהכרח מקובלת ואולי בכלל לא נכונה– היא מעוררת מחשבות לא מעט ואצלי היא מעוררת אמפתיה, ודווקא ובעיקר, על רקע יום ההולדת ה-200 של דרווין, שחל, כאמור, זה לא מכבר.

    (ולפני שנתחיל, ובהקשר זה של נכונות או אי-נכונות של תיאוריות על מוצא האדם, ראו את המאמר של ידידתי היקרה ד"ר דינה ראלט . ועוד תיאוריה אבולוציונית מרתקת אחרת, של ז'אן בטיסט למארק שיש לה אולי שמץ של נגיעה לעניין שאני מציג, כי היא טוענת שאבולוציה (ומוטציות) הן תוצאה של צרכים והשפעה סביבתית. וזה דווקא מתאים להסברים שאביא לפניכם.

    אמנם אמר כבר הנזיר הפרנציסקאני והוגה הדעות וויליאם מאוקהאם במאה ה-XIV

    Pluralitas non est ponenda sine necessitate

    שפירושו – אין להרבות שלא לצורך (זה מוכר בשם "הלהב של אוקהאם"), כלומר- בשביל מה להביא עוד תיאוריות על מוצא האדם אם יש אחת פשוטה וטובה ומקובלת שעובדת, או בשפה של הילדים שלי- תפסיק לחפור. אבל אני כל כך אוהב את התיאוריה הזאת שאני עומד להציג לפניכם, גם אם היא תסתבר לחלוטין כלא נכונה מדעית, שלא איכפת לי.

    אני לא מתיימר לסתור או לאשש תיאוריות שונות על התפתחות ומוצא האדם, ו/או לסקור את כל האופציות המוצעות. אני רק מציג תיאוריה החביבה עליי במיוחד. אז אין צורך בתגובות זועמות, נוזפות, סותרות וכדומה, פשוט תיהנו (או לא).

    אז הנה זה בא.

    מדובר בתיאוריה הטוענת כי מוצא האדם המודרני מענף של קופים אשר חיו תקופה מסוימת במים,

    זוהי תיאוריית הקוף הימי (או הקוף המימי)

    ובאנגלית-

    The Aquatic Ape Theory

    או

    ( Aquatic Ape Hypothesis (AAH

    זה הולך להיות ארוך, אז סבלנות.

    איש בשם סר אליסטר הארדי Sir Alister Hardy (1896-1985), ביולוג ימי שהיה פרופסור באוניברסיטת אוקספורד (אנגליה) נתקל ב-1930 בספר בו נשאלה השאלה- למה אצל בני האדם, בניגוד לשאר היונקים, מחובר השומן התת-עורי לעור.

    בהיותו חוקר יונקים ימיים (בעיקר לווייתנים) זיהה הארדי מיד כי הדבר דומה להפליא לרקמה הקרויה באנגלית blubber, או שומן לוויתנים, והקיימת אצל יונקים ימיים, כגון לוויתנים, דולפינים, דובי קוטב, כלבי ים ועוד, והמשמשת לבידוד ושמירת חום הגוף. הוא שמר את דעתו זו לעצמו, מחשש שהקולגים שלו באוניברסיטה יבוזו לו ויצחקו עליו, והחל מפרסם ומציג את דעתו רק ב-1960.

    אבל רק ב 1967, בספר הנודע "הקוף העירום" קיבלה התיאוריה של הארדי איזכור ותמיכה, ושם אף הוטבע לראשונה המושג "קוף ימי". ובהמשך פורסם והופץ הרעיון בעיקר בזכות הסופרת אליין מורגאן Elaine Morgan, שהרבתה לכתוב ולהרצות עליו.

    במה מדובר?

    התיאוריה המוכרת והמקובלת בקרב רוב חוקרי מוצא האדם מכונה תיאוריית הסאבאנה,
    the savannah theory

    שאומרת כך:

    • אבות האנושות היו קופים בג'ונגלים של אפריקה, שחיו באזורים מיוערים.
    • כשנהיה להם צפוף ביער עברו חלקם לחיות במישורים פתוחים, הם מישורי הסאבאנה, בצפון-מזרח אפריקה (בערך אתיופיה של היום).
    • כיוון שנאלצו לצוד כדי להשיג לעצמם מזון, הם למדו לעמוד על רגליהם האחוריות, כי זה מאפשר טווח ראיה גדול יותר, ומפנה את הגפיים הקדמיות (בהמשך-ידיים) לאחיזה בכלים ובנשק.
    • כיוון שבמישור הפתוח חם והם היו חשופים לשמש, הם השילו מעל עצמם את הפרווה, או שיער הגוף. והדבר אפשר להם להזיע ובכך לקרר עצמם.
    • דיבור ואינטליגנציה התפתחו מתוך הצורך לתקשר ולפעול בקבוצה לשם ציד.

    עד כאן- מה שמקובל.

    אלא שיש אפעס כמה בעיות עם התיאוריה הזאת:

    • יש קופים עילאיים אחרים, כגון הבבון והקוף הירוק (vervet monkey,Chlorocebus pygerythrus) שחיים גם הם בסאבאנה והם דווקא לא הפכו להולכי על שתיים, למה? לא נאה להם?.
    • התפתחות אבולוציונית משלב של הולך על ארבע (הדרך בה כל הקופים מתקדמים על האדמה) להולך על שתיים הייתה לוקחת הרבה אלפי שנים, בזמן זה היה האדם נכחד, כי בהליכה על 2 אתה חשוף ופגיע.
    • יונקים לא בנויים להליכה זקופה, זה לא יעיל. הליכה על ארבע (וריצה) הרבה יותר יציבה ומהירה מאשר על 2 ועובדה שכל היונקים היבשתיים נשארו הולכי על ארבע.
    • לאף קוף אחר אין מנגנון נעילה של הברך כמו שיש לאדם, כשקופים עומדים על 2 רגליים- הברכיים שלהם כפופות, כלומר- הרגליים שלנו שונות משל "אבותינו".
    • כדי לראות למרחוק עדיף לקפוץ, הגיוני היה שהאדם ייפתח יכולת ניתור טובה מזו שיש לו, או שיחזור לעצים, ואז יפתח את פלג גופו העליון כמו שאר הקופים.
    • יש עוד חיות שצדות בקבוצה, כולל קופים, והם לא מדברים….(ותודה לאל שכך)

    כך שתיאוריית הסאבאנה עומדת על כרעי תרנגולת

    (זו מין בדיחה כזו, הבנתם? עומדת, הליכה על 2… טוב, לא חשוב, אולי ביידיש זה נשמע יותר טוב).

    ובכן, כמה עובדות:

    יש עוד שני קופים עילאיים (מלבד האדם) שהולכים יחסית הרבה (אבל לא כל הזמן) על 2:

    האחד הוא קוף החוטם: ((Nasalis larvatus PROBOSCIS MONKEY מבורנאו. החי באזור ביצות. הוא יורד תכופות למים, שם הוא שוחה לרוב, (והוא אכן שחיין מעולה), אבל בכל עת שרגלם של הקופים האלה נוגעת בקרקעית הם מעדיפים ללכת זקופים בתוך המים, במצב זה הם יציבים, היות והמים תומכים בהם, ונשימתם קלה יותר מאשר במצב שחייה.

    קוף החוטם

    קוף החוטם

    הקוף השני שהולך על 2, מאותן סיבות, הוא קוף הבונובו (הקרוי בטעות שימפנזה גמדית), אותו נפגוש שוב מאוחר יותר.

    בונובו צעיר, ציור מהמאה ה-17

    בונובו צעיר, ציור מהמאה ה-17

    האדם הוא היונק היחיד הנע באורח קבע על 2 רגליים ושהמנח שלו בזמן תנועה מאונך, פרט לו יש רק ציפור אחת, הפינגווין, שמאונכת. ולא בכדי, יחסית לתנועה על ארבע, יש לתנועה על 2 הרבה חסרונות:

    • היא אטית יותר,
    • לא יציבה,
    • לוקח זמן ללמוד אותה,
    • היא חושפת הרבה איברי גוף לסכנות.

    ובאמת לפינגווין אין אויבים על היבשה (באנטרקטיקה) אלא רק בתוך המים.

    האדם הוא דו-רגלי BIPEDAL, ( שתיים BI  , רגלי PEDAL) כבר איזה 5 מיליון שנים, והגוף שלנו התאים עצמו, במהלך השנים למנח זה, אבל עדיין זה גורם לנו לא מעט בעיות: כאבי גב, טחורים, וורידים ברגליים, תופעה של הגדלת וורידים באשך הנקראת ווריקוצל VARICOCELE (הנובעת מהשפעת כוח הכבידה על השק עם האוצר), קשיים במהלך הלידה, בעיות צוואר, ועוד. סביר להניח שהיו אילוצים סביבתיים כבדי משקל שהביאו אותנו למצב זה. ואין זו תוצאה מהתפתחות המוח והשימוש בכלים, אלא להיפך, כיום ידוע ומקובל שדו-רגליות התפתחה לפני שמוח האדם התחיל בכלל לגדול יחסית לקופים אחרים.

    עוד כמה אלפי שנים נקבל לפטופ?

    עוד כמה אלפי שנים נקבל לפטופ?

    הגורם היה כנראה כדלקמן:

    בעקבות אירועים גיאולוגיים שונים, שיצרו בין השאר את השבר הסורי-אפריקאי, הוצף אזור המחייה של אבותינו במי ים. החיים באזור מוצף במים, כמו באזורי ביצות, אילצו את האדם להלך על רגליו האחוריות באותם מים רדודים (ראה את קוף החוטם והבונובו), הדבר הביא לשינוי בשלד והגולגולת, במבנה האגן והרגליים. כך התפתחו מיני קופים שמבנה האגן שלהם שונה, כגון קוף הביצות Oreopithecus bambolii, שנכחד בינתיים, והקוף שיהפוך בהמשך לאדם.

    כיום קיימים, כאמור, שני קופי על בלבד העומדים יחסית זקופים: קוף החוטם וקוף הבונובו, שניהם חריגים: הם חיים באזורי ביצות, הם נכנסים בשמחה למים, שם הם מתקדמים במצב זקוף, לקוף החוטם יש אף=חוטם, כמו לאדם, וקוף הבונובו הוא הקוף היחיד מלבד האדם (ובעצם היונק היבשתי היחיד) המזדווג פנים אל פנים (כפי שמקובל בקרב רוב בני האדם), תופעה נדירה אצל יונקים שאינם ימיים, ובעלת משמעות בסיפור שלנו.

    שינוי משמעותי נוסף הוא במבנה הברך: אצל האדם התפתחו הפיקה והמניסקוס לממדים הרבה יותר גדולים מאשר בבעלי חיים אחרים, כולל הקופים, והאדם הוא הקוף היחיד ה"נועל" את הברך, בעוד ששאר הקופים, כשהם כבר עומדים על שתיים, יעשו זאת תמיד בכיפוף קל של הברכיים, ועל כן הם מתנודדים מצד אל צד כשהם הולכים על 2, כשרגליהם פשוקות, על בסיס רחב.

    הדבר גורר מבנה אנטומי שונה, של כל הגוף למעשה: החל ממבנה החזה, דרך האגן, ומעל לכל-שוני במבנה הרגליים ובאורכן יחסית לפלג הגוף העליון והזרועות של הקופים האחרים, לקופים זרועות ופלג גוף עליון חזקים ומפותחים ופלג גוף תחתון קטן וחלש יחסית, ההיפך הוא אצל אדם: הרגליים והעכוז חזקים ומפותחים לאין שיעור יחסית לקופים.

    ידיים

    ידיים

    והעלילה מסתבכת

    השלד הקדום ביותר המשויך לגזע האנושי ידוע בכינויו "לוסי", (על שם השיר של החיפושיות, שהתנגן במחנה כשחפרו אותו) זהו שלד נקבה בן 3.2 מיליון שנים, בעלת השם המדעי Australopithecus Afarensis, בגלל שנמצאה באזור באתיופיה הקרוי AFAR.

    אזור זה, בעקבות האירוע שהביא להיווצרות השבר הסורי-אפריקאי, אכן היה אזור מוצף במים בתקופה שהחל מלפני 7 מיליון שנים ועד ללפני 70,000 שנה. האזור דמה לאזור ביצות המנגרובים שבבורנאו, שם חי, כאמור, ידידנו בעל האף, בהמשך הוא התייבש. אז חזרו בני האדם להיות "יבשתיים". אבל בינתיים עברו אבולוציה והפכו להיות "בני אדם"…

    התיאוריה היא כדלקמן:

    בני האדם הראשונים חיו לאורך חופים, הם סרקו את החוף והמים הרדודים אחר צדפות, סרטנים, מלפפוני ים ודגים, הם לא היו מלקטים-ציידים. מוח האדם, הגדול מאוד ביחס למוחם של קופים אחרים נובע מתזונה עשירה בשומנים ובחלבונים שמקורה באותו אוכל מהים, העשיר כל כך בחומצות שומן. זו הסיבה לחיוניות של חומצת השומן DHA או מה שאנחנו מכירים כאומגה 3 להתפתחות המוח והעין האנושיים ולתפקודם.

    ככה זה קרה?

    ככה זה קרה?

    האדם התפתח באזורים בהם הוא לא היה צריך לצוד, וגם לא היה בסכנה מתמדת מטורפים גדולים.

    הקפיצה הגדולה בנפח המוח של האדם (בערך ב-50%) התרחשה במהלך ה- 200,000 השנים האחרונות. וזה תואם ממצאים ארכיאולוגיים בדרום ומזרח אפריקה ולחופי הים האדום (ים סוף), המצביעים על כך שבתקופה המקבילה היה המזון העיקרי של האדם צדפות (ויסלחו לי הרבנים).

     

    פרעך קדום

    פרעך קדום

    הדבר מסביר תכונות פיזיות ייחודיות לאדם בשונה מקופים אחרים, והמשותפות לו וליונקים ימיים דווקא.

    למשל:

    שמנים, מזיעים וקרחים (לא לפי הסדר).

    היעדר שיער גוף אינו בהכרח יתרון, (בעצם גם צ'ארלס דארווין חשב כך), זהו חיסרון כשאתה חי במישורי הסאבאנה של צפון מזרח אפריקה, חשוף לשמש הקופחת ביום, לקור בלילה וללחות הרבה בעונה הגשומה.

    (כמו גולנצ'יק). כל בעלי החיים היבשתיים שימרו את פרוותם, והאדם שימר בעור שלו את השרירים שתפקידם לסמור את השיער כשקר בחוץ (זה "עור הברווז" שלנו), לעובדה שאין לאדם כמעט שיער גוף אמור להיות הסבר הגיוני: כנראה שבשלב מסוים בהתפתחות האדם היה צורך בעור חלק. האמת היא שבעצם אין לנו פחות זקיקי שיער גוף, אלא שהוא קצר ודק בהרבה משל שאר הקופים, ואפילו צפוף יותר משלהם, ומה יפה? שלשיער הגוף שלנו יש סידור וכוון התואמים לקווי זרימת מים על פני הגוף.

    אבל יש עוד יונקים נטולי שיער גוף: לווייתן, דולפין, תחש המשכן (שם מדעי: Dugong Dugon) שהוא יונק ימי המקורב לפיל, היפופוטם, טפיר tapir, חזיר ובבירוסה שהוא תת-סוג במשפחת החזיריים, (Babyrousa Babyrussa). הנפוץ בסולאווסי ובאיי אינדונזיה שמסביב.

    כל אלה נטולי שיער גוף, כולם שוהים כל חייהם, או חלקים נכבדים מהחיים בתוך המים, והיעדר השיער (ציין כבר דארווין) מסייע להם להחליק במים , לשחות ולצלול.

     

    תכונה משותפת נוספת ליצורים אלה ולאדם היא מבנה מיוחד של רקמת השומן (זו ש"האירה" את עיני הארדי): לנו ולהם יש "שומן לוויתנים" או BLUBBER באנגלית. זה אומר שבניגוד ליונקים יבשתיים אחרים, אצלנו, כמו אצל היונקים הימיים, מחובר השומן לעור. הדבר נועד פשוט לבודד ולשמור על חום הגוף. איפה? במים!. ובגלל מבנה זה אנחנו נוטים להשמין הרבה יותר מן הקופים האחרים.

    (ובטח כבר הבנתם שלא תתחמקו מן ההוכחה לכך שמוצא הלווייתנים מיונקים יבשתיים.

    וזה המקום כמובן לציין שיש עדויות ארכיאולוגיות לכך שאבות הפיל המודרני היו יונקים ימיים Moeritherium שמם, שדמו לשפני סלע, אבל חיו בביצות, ונורא אהבו מים.)

    Moeritherium

    ועוד: מנגנון ההזעה שלנו שונה מזה של יונקים אחרים, אצלנו נעשה שימוש בבלוטות אקריניות, המפרישות כמויות גדולות של מים ומלח, דבר בזבזני להפליא אם אתה חי בסאבאנה של אפריקה, אך יעיל והגיוני אם אתה בולע המון מלח וחייב להיפטר ממנו, במקרה ש(נגיד) אתה חי וניזון בים. אנחנו היונק היחיד המפריש מלח בזיעה, כי כנראה זאת מטרת ההזעה אצלנו: להיפטר מעודפי מלח שאיננו יכולים להפריש דרך הכליות, זו תכונה המתאימה ליצור שחי ואוכל בסביבה מלוחה, (למשל בים או בקרבתו), ואז הוא אוכל מזון מלוח ובולע מים מלוחים. היכולת הזאת קיימת למשל אצל ציפורים ימיות, בצורת בלוטה מיוחדת המפרישה מלח.

    גם להזיע צריך לדעת...

    גם להזיע צריך לדעת...

    בכיינים.

    האדם הוא היחיד המזיל דמעות במצבים רגשיים מסוימים, אלה דמעות שונות מהדמעות הנובעות מחשיפה לאבק, או עשן, והרכבן הכימי שונה משל דמעות לניקוי ולחלוח.

    אין חיות יבשתיות נוספות שעושות זאת, אבל יש עופות מים, זוחלים ימיים ויונקים ימיים הדומעים, אם דרך העיניים או מבלוטות מיוחדות באף, במקרה ובלעו יותר מדי מי ים, או במצבי דחק והתרגשות, כגון בזמן אכילה, קרב או בעקבות תסכול, ביניהם: כלבי ים, סוסי ים, ודומיהם. גם תניני מים מלוחים (יש חיה בזאת) מפרישים מלח בדמעות שלהם, הזולגות בזמן ארוחת הצהריים, ומכאן הביטוי "דמעות תנין", על מישהו שבוכה בזמן שהוא אוכל את הקורבן שלו (רוצה לומר-מישהו צבוע), וגם סוסי ים וגם פילים, כל אלה ואנחנו– יודעים להזיל דמעות, מי לא יודע? שאר בעלי החיים, כולל קופים.

    ובעניין זה אין לי אלא להפנות אתכם לשיר האלמותי, האהוב עליי כל כך: the walrus and the carpenter.

    תביא קצת מלח

    עם חומץ או עם מלח?

    ובעיתות אלה "להקדישו" לאהוד ברק ולהגיד לחברי מפלגת העבודה, ולטמבלים שהצביעו עבורם…

    מחוצ'קנים

    לאדם בלוטות חֵלֶב רבות, רבות מדי יאמרו אחדים, המפרישות חומר שומני ( SEBUM) על פני עור הפנים, הראש, ופלג הגוף העליון, במתבגרים זה הגורם לאקנה (פצעי בגרות), ואצל אחדים לסבוראיה (SEBORRHEA שפירושה הפרשת סבום SEBUM). יחסית לקופים אחרים, כגון השימפנזה, מספר בלוטות אלו אצלנו עצום, ההסבר ההגיוני היחד לקיומן הוא הצורך באיטום ובידוד העור מפני מים.

    הולכים לים בשביל הכיף, שוחים וצוללים.

    מערכת הנשימה של האדם שונה משל שאר היונקים היבשתיים בכמה מובנים:

    יונקים ששוחים וצוללים חייבים פתחי אויר גדולים, דרכם אפשר לשאוף ולנשוף הרבה אויר ומהר. על כן הפה שלנו גדול יחסית (אני יודע, זה קצת צולע) ואנחנו יכולים לנשום גם דרך האף וגם דרך הפה בו זמנית.

    סבא צולל

    סבא צולל

    מבין יונקי היבשה רק לאדם, יש שליטה רצונית על הנשימה. היכולת הזו קיימת רק אצל יונקים ימיים, כגון כלבי ים, דולפינים, לוויתנים וכו'. יכולת זו מאפשרת לנו לדבר.

    לשם כך נדרשת היכולת לסגור את דרכי הנשימה בעת צלילה, יצורים ימיים מסוימים פיתחו מעין מסתם, והם הפינגווין, הקרוקודיל והאדם, העושה שימוש לשם כך בחיך הרך, או ה  VELUM (שפירושו, כצפוי, ווילון), אותו אנחנו מרימים או מורידים, כדי להפריד ולבודד את דרכי הנשימה מחלל הפה. הדבר מתאפשר בזכות נדידת הלארינקס (הגרון) אחורה ולמטה, מאחורי ומתחת ללשון, תכונה זו מיוחדת לאדם ולשני בעלי חיים לא קשורים ביניהם: כלב הים ותחש המשכן, המוזכר לעיל.

    לאדם יש "גרון נמוך" descended larynx (אולי זה הביא את הרעיון ל"גרון עמוק"?). מה המשמעות?: יונקי יבשה נושמים דרך האף, היות וקנה הנשימה שלהם עובר בחלק האחורי של הלוע ומסתיים באף. כך הדבר בכלבים, ובתינוקות אנושיים. תוך חודשים מספר מהלידה יש תזוזה של הלארינקס (הגרון, תיבת הקול, לצורך העניין, בהיעדר מלים מתאימות בעברית) אל מאחורי ומתחת ללשון. כתוצאה מכך נמצאים פתח הקנה ופתח הוושט באותו גובה, ועל כן אנו נתקלים לפעמים בתופעה של הקדמת קנה לוושט בזמן אכילה, והדבר הביא להתפתחות מנגנון בליעה מורכב באדם, למניעת התופעה.

    מערכת נשימה כלב ואדם

    מערכות נשימה כלב ואדם

     

    כתוצאה מכך אנחנו יכולים לנשום באותה קלות דרך האף כמו דרך הפה וזה נורא חשוב ליצור ששוחה או צולל, כי אז אפשר לנשום ולשאוף המון אויר לפני ואחרי צלילה, הדבר קיים אצל פינגווינים, פליקנים והעוף בעל השם המרטיט סולה כחולת הרגל (GANNET), כולם צוללנים מומחים, ובעלי גרון נמוך כמונו- וכמו כלבי הים, ותחש המשכן (וסוג אחד של אייל).

    אגב, זו כנראה גם הסיבה לכך שקופים לא יכולים לדבר: אי השליטה על הנשימה (לא, לא האינטליגנציה, אל תתלהבו) אצל שימפנזים למשל, קוף "גבוה" לכל הדעות אין שליטה על הנשימה והלארינקס שלהם גבוה.

    זו יכולת הקיימת רק אצל בעלי חיים צוללים.

    פרט חביב נוסף הוא מבנה האף שלנו ושל קוף החוטם: פתח הנחיריים שלנו מופנה כלפי מטה, בניגוד לשאר הקופים, וכך נכנסים לנו פחות מים לאף בזמן שחיה (אל תזלזלו, זה נורא מעצבן כשכל הזמן נכנסים לך מים לאף).

    ועוד מבנה ייחודי לאדם: השקע, או החריץ שבין האף לשפה העליונה, ששמו הלטיני הוא Philtrum, ושאצל היהודים מקובל שהוא תוצאה של נגיעת מלאך בזמן הלידה, שמטרתה להשכיח מן הרך הנולד חיים קודמים. על פי המצדדים בתיאוריית הקוף הימי זה קשור גם לנשימה, שחיה, צלילה וכו', אבל אני לא ממש זוכר את ההסבר, אז תסלחו לי.

    פילטרום

    פילטרום

    ועוד משהו שקשור לנשימה: חמצן נקשר בגוף בשני סוגים של חלבון, הנקרא גלובין GLOBIN, המוגלובין, בכדוריות הדם האדומות (HEME= דם) ומיוגלובין הנמצא בשריר (MYO =שריר) למיוגלובין יש יכולת קשירת חמצן גבוהה הרבה יותר מאשר להמוגלובין, ועל כן, לחיות הזקוקות ליכולת לאגור חמצן לשימוש ארוך, כגון חיות שצוללות, יש יתרון בריכוז מיוגלובין גבוה. ככל שיש לך ריכוז מיוגלובין גבוה יותר, אתה יכול לשהות זמן רב יותר מתחת למים.

    אז תראו השוואה בין שלושה בעלי חיים:

    ארנבת: 0.08 גר' ל 100 גר' שריר

    לוויתן בקבוקף צפוני: 6.34 גר' ל 100 גר' שריר

    אדם: 4.63 גר' ל 100 גר' שריר

    כלומר- אנחנו הרבה יתר קרובים ללוויתן מאשר לארנבת גם בתכונה זו.

    ועוד עניין  הקשור לצלילה:

    יש בתאילנד בורמה וסביבתן שבט המוכר כ"צועני ים" (אנחנו פגשנו בהם באי קו-פי-פי), הם קוראים לעצמם מוקן Moken, הם חיים על הים, ולחופיו, מתקיימים מליקוט מזונם בשפל, ומצלילה, אלא שהם צוללים ללא משקפות או מסכות, והראייה שלהם מתחת למים, גם בקרב הילדים חדה פי כמה ממערביים, בזכות היכולת לכווץ את האישונים במקום להרחיבם מתחת למים.

    יכולת מופלאה אחרת היא שכלול של תופעה המוכרת ביונקים כ"תגובת הצלילה" diving response, המאפשרת לאותם צועני ים לצלול לעומק 60-70 מטר, למשך 6-7 דקות שוב ושוב וזאת על ידי האטה קיצונית של קצב הלב בזמן צלילה ושנוי פיזור הדם בגוף, מן הפריפריה לאיברים חיוניים, כגון הלב והמוח. כך מורידים באופן משמעותי את צריכת החמצן, וזה מאפשר להם לשהות זמן ממושך מתחת למים וללקט מזון. מה זה אומר? שהפוטנציאל קיים באדם, ואם אתה מפעיל אותו- הוא הופך לעובדה ומציאות.

    SEX (כן, כן זה היה צפוי, לא?)

    איבר המין הזכרי.

    האדם הוא הפרימאט בעל איבר המין הגדול ביותר ביחס לגוף (ממוצע 13 ס"מ אצל הגויים ימ"ש לעומת 3 ס"מ בגורילה) אבל לא צריך להתלהב, הסיבה לכך נמצאת אצל הנקבה (אלא מה): אצל הרבה יצורים ימיים יש נסיגה והתכנסות פנימה של איברי הרבייה הנקביים, דבר שמחייב הארכת איבר המין הזכרי לשם הרבעה. דוגמאות? תנינים וצבי מים, שגם יש להם בולבול ארוך יחסית (והם דווקא לא משוויצים בזה).

    סימון באמצעות ריח.

    אצל רוב היונקים מסמנת הנקבה כי היא מוכנה לזיווג באמצעות ריח, קרי שחרור פרומונים בזיעה מבלוטות מיוחדות, ואלה נישאים באוויר למרחקים גדולים ומודיעים לכל הזכרים לבוא, כי יש מסיבה. אצל האדם, כמו אצל יונקים ימיים אחרים, הצטמצם מאוד השטח במוח העוסק בריח (אצל לווייתנים וכלבי ים הוא נעלם כמעט לחלוטין), למה? כי במים זה נשטף מיד, ועל כן סימון בריח לא יעיל ומיותר.

    תנוחת המשגל

    בקרב רוב האנושות מקובלת התנוחה פנים אל פנים (התנוחה המיסיונרית) כאופציה המועדפת והראשונית להזדווגות, בניגוד לרוב היונקים היבשתיים, פרט לקוף הבונובו. אבל תנוחה זו (בטן לבטן) היא דווקא הדרך בה מזדווגים יונקים העושים זאת במים (ושלא עולים לשם כך ליבשה): לווייתנים, דולפינים, תחש המשכן, פרות ים (MANATEES), בונים (BEAVERS), ולוטרות.

    שלום בית אצל הבונובו

    שלום בית אצל הבונובו

    לידיעתכם: האדם, הדולפין והבונובו הם שלושת בעלי החיים המזדווגים בשביל הכיף, כלומר- לא רק כשהנקבה מיוחמת, אלא בכל הזדמנות, והרבה,. אצל הבונובו זו הדרך המועדפת ליישב סכסוכים בתוך הקבוצה, במקום לריב, אז אולי נציע לאהוד ברק ולהנייה את הרעיון?

    נרקומנים של מלח.

    מסתבר שמלח הוא אצל האדם חומר אנטי דכאוני וממכר, אכילת מלח מפעילה במוחנו את אותו "מנגנון הנאה" המופעל על ידי סמים. חוסר במלח גורם לתופעות גמילה והלוקים בו מפתחים דיכאון וחוסר עניין בפעילויות מהנות. הסיבה היא אולי כי אבותינו חיו סביבה מלוחה, ופיתחו crave  (השתוקקות, תאווה) למלח?

    ועכשיו קצת קולטורה.

    מיתולוגיה

    בהרבה תרבויות בהן היו יורדי ים קיימות אגדות על דולפינים שהפכו לבני אדם ובני אדם שהפכו לדולפינים. שתי דוגמאות:

    ילידי האי גרוט Groote Island שבצפון אוסטרליה מספרים כך:

    לפני עידנים, בתחילת "זמן החלום" חיו בים האינדיבנה, הדולפינים, הם היו גאוותניים ונהגו להתעלם מהסכנות שבים, הם העדיפו להקניט באכזריות את הרכיכות (היאקונה) שבקרקעית האוקיינוס, לשם השעשוע. מרוב יאוש פנה מנהיג היאקונה (הרכיכות) אל המאנה, כרישי הנמר לעזרה, ואלה טבחו את כל הדולפנים פרט לדולפינה אחת. נשמות הדולפינים הטבוחים עזבו את גופם ועברו ליבשה, שם הפכו לבני אדם. הדולפינה ניצולת הטבח, שהייתה בהריון, המליטה בן, דינג'נג'אבנה שמו, שהיה חזק וחכם מכל הדולפינים שהיו לפניו, והפך להיות ראשון הדולפינים החכמים והידידותיים, כפי שאנחנו מכירים אותם היום.

    עם הזמן שחתה הדולפינה האם במים הרדודים ופגשה את בן זוגה, אבי בנה דינג'נג'אבנה וברוב שמחתה הפכה לאנושית, כדי שתוכל להתאחד עימו. עם הזמן הם הולידו ילדים רבים שהפכו להיות שבט הדולפין של האי גרוט (מספרי האגדה). בני השבט זוכרים את הקשר המיוחד שיש להם עם בני דודם הדולפינים ומקפידים על יחסיהם עימם עד היום (אפשר לראות באי ציורי מערות עתיקים המתארים את האגדה).

    במיתולוגיה היוונית, במיתוס של דיוניסוס מסופר כך:

    דיוניסוס, אל היין והאקסטאזה, נחטף על ידי שודדי ים אטרוסקים, שחשבוהו בטעות לנסיך עשיר, וקיוו לקבל תמורתו כופר נאה. זמן קצר לאחר שהפליגו לדרכם, הקיף עצמו האל בנמרים, פנתרים וחיות טרף נוספות, הוא גרם לשרכים ענקיים לצמוח לצידי האוניה, העלים עטפו את התורן והחבלים, והמשוטים הפכו לנחשים. השודדים, בבהלתם הרבה, קפצו מן האוניה לים, אלא שדיוניסוס- נכמרו רחמיו עליהם והוא הגה את המשפט: "אעשה אתכם מאושרים, בלבי אני מכבד אתכם" ובאומרו כך הפכו שודדי הים לדולפינים, שגורלם הוא לא להרע לאדם, אלא לסייע  ולתמוך בבני האדם כאשר הם נקלעים למצוקה או סכנה בים.

     

    עוד שני סיפורים, לא ממש (או נכון יותר ממש לא) קשורים, אבל מעניינים:

    בתחילת הנצרות, ובמקומות מסוימים בעולם, שימש בעבר ומשמש עד היום הדג סמל הנצרות.

    כשהדת הייתה עדיין סודית או מחתרתית, חיפשו נוצרים דרכים לזהות זה את זה, וכך עשו, האחד היה מצייר בחול חצי דג,

    חצי דג

    חצי דג

    ואם בן שיחו היה נוצרי- היה משלים את הציור,

    ועוד חצי

    ועוד חצי

     

    הדבר קל ומהיר לעשייה וניתן למחוק אותו מיד (נגיד אם מציירים בחול ובדיוק בא שוטר).

    אבל למה דג?

    המילה היוונית לדג היא Ichthys או בכתב יווני

    ישו ביוונית

    ישו ביוונית

    וחמש האותיות יכולות להוות גם ראשי תיבות של "ישו הנוצרי, בן האלוהים, המושיע"

    Iesous

    Christos

    Theos

    Yios

    Soteres

    IXQUS Ichthys Jesus Christ, God's Son, Savior

     

    בהתאם הפך הדג לסמל לנצרות בימיה האשונים, ויש עד היום הנוהגים להשתמש בדג ובתוכו צלב (למי שלא הבין רק את הדג) לסמל את אמונתם.

    בתגובה לכך הוטבע סמל הלועג לעקרונות הדת והכנסייה ובמקום המילה ישו או הצלב הופיע דג עם רגליים ובתוכו שמו של דארווין, על באמפרים של מכוניות, חולצות וכו'.כדי להזכיר לנו שהדגים עלו ליבשה והפכו לזוחלים, וכו')

    גם בבודהיזם משמש הדג סמל.

    משתי סיבות:

    • 1) מתוך התבוננות בדגים, ראו שהם לעולם לא עוצמים עיניים (טוב, אין להם עפעפיים, מסכנים) ועל כן הסיקו שדגים אינם ישנים, ועל כן מסמל הדג ערנות, או עוררות נפשית, כפי שיוגי אינו ישן לעולם.
    • 2) כפי שהדג נודד ושוחה ויכול להגיע לאן שיחפוץ, ולעולם אינו טובע (חוכמה !)- כך האדם השואף להארה רוצה להיות- לעולם לא יטבע בים הסבל, הוא חופשי לבחור ולחזור למקום הולדתו, קרי- לבחור אם וכיצד ייוולד מחדש.

    בהינדוהיזם מסמל צמד דגים את שני הנהרות הקדושים: הגאנגס והיאמונה.

    ביהדות מקובל בראש השנה לאכול ראש דג ולאחל "הלואי שנהיה לראש ולא לזנב.

    ותגידו תודה שאני חוסך מכם את ההסבר הארוך עד מיגע למדי של מוצא הקוף מן האדם ועל כך שאבותינו מקורם בכלל ביבשת אטלנטיס שבמצולות הים,. וכל זאת על פי התורה התיאוסופית

    ולסיום- מקבץ קוריוזים של אנטומיה\ פיזיולוגיה וכל מיני כאלה נוספים:

    מבנה התוספתן (האפנדיקס) של האדם שונה מזה של קופים אחרים, והוא דווקא דומה לזה של חיות הכיס האוסטרליות. כך גם מספר וסידור העורקים הגדולים היוצאים מן הלב.

    קופים וגורילות בוגרים שעירים בכל גופם, אבל הם נולדים כששיער מכסה רק את גבם וראשם, כמו בני אדם.

    לאדם 46 כרומוזומים, לקופים הגדולים 48, ההבדל נובע כנראה מכך שכרומוזום 2 שלנו הוא חיבור של כרומוזומים 12 ו-13 של הקופים. מבחינה גנטית מסתכם ההבדל בינינו לבין השימפנזה והבונובו ב-2.7% של הגנים, ובעיקר בכאלה האחראים לדיבור, הרחה\ שמיעה, חלבוני עיכול ורגישות למחלות מסוימות.

    מבנה הגולגולת של האדם, והפתח התחתון= ה FORAMEN MAGNUM. ("החור הגדול") ממוקם אחרת (קדימה ומתחת לגלגלת באדם מאשר בקופים, כי אנחנו זקופים.

    מוח האדם גדול פי 3 ממוח הקופים הגדולים, ויש לו יחסית הרבה יותר קורטקס, הוא קליפת המוח, הוא החומר האפור ובו ריכוז גבוה של נוירונים. (הגן האחראי לכך הוא HAR1F, הפעיל בעיקר בין השבוע ה7 לשבוע ה19 של ההיריון, ולכן זה זמן הכי לא טוב בשבילכן לעשן ג'וינטים, בנות.(

    יש איזה טענה בקשר לקרום הבתולין, שקיים אצל האדם (בנות האדם ליתר דיוק) ואצל יונקים ימיים, אבל לא ממש ברור למה, והרעיון שהוא מונע כניסת זיהומים וטפילים למערכת הרבייה לא ממש "מחזיקה מים" (עוד בדיחה/משחק מילים/משמעויות כפולות).

    עובדה שאותי הפתיעה: רק אצל בנות האדם יש בלות (מנופאוזה), לאחריה אין הן יכולות להרות יותר, קופות גבוהות אחרות (גורילות, שימפנזות) נשארות פוריות עד גיל מתקדם.

    לסיכום, גם אם כל זה ועוד דברים לא ממש מוכיח שאבות האדם היו קופים ימיים, אי אפשר להתווכח עם העובדה שמוחנו חייב חומצות שומן שמקורן בים, כלומר אומגה 3, ואם אתם צמחונים- אז פישתן.

    או בקיצור- תזמינו שולחן בסושי הקרוב למקום מגוריכם.

    GOO GOO GA JOOB

    והמבין יבין

    כך יכולנו להיות?

    נתראה אחרי הפסח (נחצה את הים וכאלה).

    תגיות: , , , , , ,

6 תגוובת


  1. אפרת הגיב:

    ד"ר ברק שלום,
    תאוריית קוף האדם הימי אהובה גם עלי, בין היתר בזכות ההיגיון הדו-זויגי שיצר אותה מלכתחילה. גם ההסבר על מוות בעריסה ומניעתו ע"י השכבה על הגב הינו ההסבר ההגיוני ביותר שניתן לתופעה, לפחות בספרות פופולרית.

    יחד עם זאת תרשה לי להסתייג מן ההקדמה – נתיב ימי באבולוציה של האדם אינו סותר את המנגנון הבסיסי של האבולוציה לפי דרווין. מנגנון זה הוא למעשה סוג של עיקרון מתמטי: תורשה תוך כדי שינויים, וברירת הצאצאים.
    הידע המדעי בימינו שונה בהרבה מן הפרטים – למשל שושלות אבולוציוניות סודרו מחדש בהתאם לביולוגיה המולקולרית – אך העיקרון עומד בעינו.
    אפשר לראות את העיקרון בפעולה גם בהתפתחויות לא ביולוגיות, כמו שפות, דתות, אופנות לבוש וחוקי מס ותוכנות מחשב.

  2. roni הגיב:

    אני לא יודעת עד כמה זה רציני…למעשה, זה מצחיק מאד. מצחיק במובן משעשע, מענין ושאפו על ההומור שאהבתי מאד.

  3. admin הגיב:

    הנה סרט שיצא ביולי, חודשים אחרי הפוסט שלי, שתומך בתיאוריה שהצגתי כאן, ע"י איליין מורגן, מדענית בת יותר מ-80\ התומכת הגדולה של תיאוריית הקוף הימי.
    http://www.ted.com/talks/elaine_morgan_says_we_evolved_from_aquatic_apes.html

  4. ראובן הגיב:

    הנה חיזוק בסוף הסרט לדבריי:
    http://youtu.be/MgRpwESWPLM

  5. ראובן הגיב:

    הנה תמיכה בתיאוריה מכוון בלתי צפוי: http://www.haaretz.co.il/news/science/1.1904319

הוספת תגובה