• 100: הטאו של לאו טסה: שיחות מהרפואה הסינית, פרק II

    פרק שני מ"שיחות מן הרפואה הסינית" שאני כותב באתר NRG.

    לאודזה

    לאודזה

    בשבוע שעבר היה ראש השנה. נכון, לא הרגשתם אותו, אבל בערך מיליארד וחצי איש בעולם כולו דווקא כן, והם חגגו אותו בשמחה, כי זה היה ראש השנה הסיני. ב-14 בפברואר התחילה שנה סינית חדשה (4706 למי שחשובים לו הפרטים), והשנה היא שנת נמר מתכת והאנרגיה שלה היא יאנג. מה לנו ולשטויות האלה? אז קודם כל, מי שעל פי המסורת הטאואיסטית רוכב על הנמר הוא אל העושר והשגשוג, צאי שן יה 財神 Tsai Shen Yeh, אז למי מכם שחשוב לו להצליח בעסקים – תהיה זו שנה טובה שנית, המקורות לכל הסיפור הם אותם המקורות של הרפואה הסינית, ועל כן מגיעה לכם הקדמה נוספת: במאה השישית לפני הספירה (ויש אומרים שבמאה הרביעית) חי לו בסין אדם  שקראו לו לאודזה Laozi 老子. פירוש שמו הוא "המורה הזקן", אבל כמו הרבה דברים אצל הסינים, יש קאץ' בשמו, כי אם  מפרקים את אותו למרכיביו מקבלים את המלים "זקן" LAO 老  ו"ילד" ZI 子. כלומר, "הילד הזקן", או הזקן הילד.
    וראה זה פלא, זה מתאים בדיוק לאחת מהאגדות על אודותיו, המספרת כי הוא שהה ברחם אמו במשך 62 שנים. לפי אותה אגדה, היא הרתה כאשר התבוננה בכוכב נופל, וילדה אותו 62 שנים מאוחר יותר עת נשענה על עץ שזיף. מכאן שבלידתו היה כמובן אדם בוגר, עם זקן אפור ומלא ותנוכי אוזניים ארוכים (שהם, כידוע לכולנו, סימן לחוכמה ואריכות ימים).

     

    ולמה הוא חשוב? כי מיוחסת לו כתיבתו של אחד מספרי החוכמה החשובים לאנושות: הדאוֹ-דה-ג'ינג, 道德經, DAO DE  JING שפירושו "ספר הדרך והסגוּלה" (VIRTUE), או "ספר דרך הסגוּלה", והוא אחת מאבני היסוד של התפיסה הדאואיסטית, הקשורה הדוקות לרפואה הסינית.
    מילת מפתח מרכזית בהקשר זה היא המילה דאוֹ 道 DAO שפירושה דרך, או שביל. כל העיסוק בדאוֹאיזם כפילוסופיה, כראיית עולם וכתפיסה קיומית כבר נטחן ונלעס עד דק: ראו את כל התרגומים לדאוֹ-דה-ג'ינג בכל שפה שתעלו על הדעת, ואת מאות הספרים הנקראים "הטאו של…". היות ואין לי כוונה להתחרות בהם בניסיון להסביר לכם מה זה דאואיזם, אסתפק בציטטה אחת מתוך הספר, המכילה את תמצית הדבר:

     

    הדאוֹ הוא הריק חסר השם,
    הוא מולידם של ריבוא הדברים,
    הנותן ולנצח אינו מתרוקן,
    המקבל ולעולם אינו מתמלא.
    זה אשר אינו מתקיים למען עצמו הוא השורד.

    מה שבעצם רציתי לספר לכם, זה שבכל מטפל סיני מתחבא פילוסוף קטן. אנחנו אמנם מטפלים באנשים, אבל אנחנו נסמכים על תפיסת עולם. הדבר מייחד אותנו מהותית ממטפלים בשיטות אחרות, ובטח ממטפלים ברפואה ה"קונבנציונלית". כשאתה לומד רפואה סינית אתה לומד ומתרגל פילוסופיה, ראיית עולם. ומכאן מתחיל הנופך ה"ספיריטואלי" של המקצוע, שלא סותר את העובדה שבשורה התחתונה הוא מאוד תכליתי, ואפילו ארצי: תאכל ככה, אל תעשה ככה, תתכופף, תנשום וכו'.
    לכן, למרות שהבטחתי תכל'ס, אי אפשר להתחיל בלי קצת מיתולוגיה. לפניכם שתי גרסאות (מני רבות) על בריאת העולם, על פי הטאואיזם.

     
    בריאת העולם על פי שואנגצי (מאה IV לפנה"ס)

    בתחילת הזמן היו שני ימים: הים הצפוני והים הדרומי. ביניהם, במרכז, הייתה אדמה. שליט הים הדרומי היה שו  ) 儵 Shu חסר אחריות, לא זהיר), ושליט היום הצפוני היה הו  忽 Hu) נחפז, נמהר). שליט המרכז היה הון-דון Hundun 混沌 (כאוס, תוהו ובוהו אבל גם תום, נאיביות "חסר אחריות" ו"נמהר" נהגו לבקר תכופות את האדמה, וכך הכירו. "תוהו ובוהו" אירח אותם והיה חביב אליהם, והם החליטו לגמול לו על נדיבותו. הם דנו בדבר וגמלה בלבם החלטה.
    "תוהו ובוהו" היה עיוור כי עיניו היו סגורות; הוא היה חירש כי אוזניו היו אטומות, הוא לא יכול היה לנשום כי לא היו לו נחירים, ולא לאכול כי היה חסר פה.
    "חסר אחריות" ו"נמהר" קבעו להיפגש מדי יום על פני האדמה, ומדי יום פתחו פתח ב"תוהו ובוהו". ביום השביעי נסתיימה מלאכתם. אבל ברגע בו היו ל"תוהו ובוהו" עיניים, אוזניים, נחיריים ופה והוא היה יכול לראות, לשמוע, לנשום ולאכול – באותו הרגע הוא מת.

     

    שני מסרים, לטעמי, בסיפור: הראשון הוא בעצם היציאה מגן העדן, או הנצח, הנמצא בפנימיותו של כל אחד מאתנו. הוא מתגלם בפתיחת נקבי החושים אל העולם החיצון, בהיחשפות לגירויים החיצוניים המביאה לאובדן הנצחיות – למוות. המסר השני מתקשר בעיניי לאחד מחוקי האנטרופיה, ולפיו ככל שעולה רמת הסדר בתוך מערכת – כך יורדת רמת האנרגיה. ברמת סדר מכסימלית נעלמת התנועה, כלומר אין אנרגיה, ואילו ברמת הכאוס (=התוהו ובוהו) מגיעה האנרגיה לרמה מכסימלית. כך, כשהפכו את הון-דון להיות כמו האחר, כשעשו סדר, הם הרגו את היצירתיות והיצריות שבכאוס.

    פ'אן גו, חמוד, לא?

    פ'אן גו, חמוד, לא?

    הגרסה השנייה לבריאת העולם קרובה יותר לתחום עיסוקנו. בתחילת הזמן היה רק כאוס חסר צורה. היסודות, אדי השמיים והאדמה היו מעורבים זה בזה והעיקרון המארגן והמסדיר היה רדום בתוך הקוסמוס הראשוני, ממתין להתחיל בשינוי. צורת המסה הראשונית הזו הייתה כשל ביצה.
    במשך 18 אלף שנה היה היקום רדום, בדגירה, עד שהדגירה הסתיימה ומהביצה בקע דבר אחד: אחדות. אז החל להיווצר בדבר הזה סדר. החומרים הקלים, הטהורים יותר, צפו ועלו מעלה ויצרו את השמיים, והם מכונים יאנג YANG 楊. החומרים הכבדים, העכורים יותר, ירדו ונהפכו לאדמה. הם קרויים יין YIN 陰.

     

    ממפגש כוחות זה נוצר דבר שלישי: הענק פ'אן-גו PANGU 盤古. הוא האל הקדום, או האל-יקום, האל-עולם. ענק פרימיטיבי ושעיר עם קרניים על ראשו ועטוף בפרוות. הוא קיבל פטיש ואזמל (או גרזן בגרסה אחרת), ועמם הוא נע ביקום ונתן לו את צורתו, הקים הרים ועיצב את השמיים כשהוא מלווה בצב הקדום, בציפור הפניקס הקדומה וביצור דמוי דרקון בו נמצאים חומרי היסוד – האוויר, האדמה והמים.
    לפי גרסה אחרת לסיפור, עם היוולדו החל פ'אן-גו לגדול, וככל שגדל הוא הרחיק את השמיים מן הארץ ויצר את המרחק ביניהם. בכל יום גדלו השמיים בכ-3 מטר והאדמה גדלה באותה מידה, וגם פ'אן-גו גדל בשלושה מטר ביום. מלאכת הפרדת השמיים מן הארץ ארכה 18 אלף שנים, ובעזרת ארבעה יצורים קדומים הוא יצר את האדמה ואת העולם כפי שאנחנו מכירים אותו היום. ארבעת עוזריו היו צב, ציפור פניקס, דרקון וחד-קרן כשהלך לעולמו פ'אן-גו, הפכו חלקי גופו למרכיבים השונים של עולמנו: גולגלתו היא השמיים, עינו השמאלית השמש, עינו הימנית הירח. שיער פניו נהפך לשביל החלב, דמו לנהרות ולימים, שערו לצמחיה, נשימתו היתה לרוח, זיעתו לגשם, דמעותיו הן טל וקולו הרעם. מעצמותיו נוצרו האבנים, ומח העצמות היה ליהלומים. בשר גופו הנרקב הוא האדמה הפורייה. מן הפשפשים שחיו על גופו ומן התולעים שכיסוהו נוצרו החיות. אז לקחה האלה נווא Nüwa 女媧 טיפות מן הבוץ בו שכב פ'אן-גו והחלה יוצרת מהן בני אדם, אחד-אחד. בני אדם אלה היו מאוד חכמים כיוון שנעשו באופן אישי, אלא שכעבור זמן מה השתעממה האלה ממלאכתה זו, ואז החלה טובלת חתיכת חבל בבוץ ומתיזה ממנו טיפות בוץ שמהן נוצרו שאר בני האדם, שהם לא כל כך חכמים כמו הראשונים.

     

    ואם נסכם בפשטות את ההיסטוריה כולה:
    הטאו הוליד את האחד
    האחד הוליד את השניים
    השניים הולידו את השילוש.
    השלושה הולידו את ריבוא היצורים.
    ריבוא היצורים נושאים את היין וחובקים את היאנג,
    ועל ידי איזון ביניהם משיגים הרמוניה.

    (דאו-דה-ג'ינג, פרק 42)

     

    טוב, מספיק משכתי אתכם באף, בשיחה הבאה מתחילים, מבטיח.

    עוד פ'אן גו, לא יכולתי להתאפק

    עוד פ'אן גו, לא יכולתי להתאפק

    תגיות: , , , , , , , , , , , ,

2 תגוובת


  1. יעל הגיב:

    מרתק

  2. גלי הגיב:

    עושה חשק להמשיך.

הוספת תגובה