• 154: פרפרים בבטן

    פרפרים בבטן

    לכולנו יש מדי פעם "תחושות בטן" או שקורה שבנאדם "אוכל את עצמו" (ואצל האמריקאים הוא "אוכל את הכבד") ואם לא אז יש לו "בטן מלאה" על מישהו אחר, ויש כאלה ש"עושים במכנסיים" או לפחות יש להם "פרפרים בבטן" או שמצב "גורם לכם בחילה" או שמישהו "עושה לכם חשק להקיא" ובטח שכחתי עוד דוגמאות משפת היום-יום, המשקפות את הקשר בין מערכת העיכול ועולם הרגשות שלנו. כי המעיים רגישות לרגשות: כעס, מתח, חרדה, התעלות, אהבה, כל אלה ועוד מעוררים תגובות במערכת העיכול.

    גם למוח החושב השפעה ישירה על מע' העיכול: עצם המחשבה על אוכל מפעילה הפרשת מיצי עיכול, ובכוון השני- מעי חולה שולח סימנים למוח, וקלקול קיבה יכול לעורר דכאון, מתח וחרדה.

    הסיבה לכך היא שמערכת העיכול היא למעשה עוד מערכת עצבים. ענקית, עצמאית ושלמה, עד כדי כך שהיום מתייחסים אל מערכת העיכול כמערכת העצבים האנטרית Enteric nervous system, או כמוח נוסף.

    כי מסתבר שהמעי, המכוסה בערב רב של תאי עצב, מייצר ומוצף באותם נאורוטרנסמיטרים neurotransmitters, הוא חווה, לומד, חש וזוכר חוויות, תחושות ורגשות ומגיב אליהם, ועל כן אכן נכון להגיד שיש לנו תחושות בטן.

    למעי חלק מרכזי בעולם הרגש שלנו, והוא מודיע לנו, במקרה שלא שמנו לב ואנחנו "לא חוברים לרגשות" מתי עצוב לנו, מתי אנחנו במתח או בחרדה וגם- מתי אנחנו שמחים.

    בשנה הראשונה של בית הספר לרפואה (1976, MIND YOU) למדנו מעט פסיכולוגיה, ומאז נחרט בזכרוני הסיפור הבא, שהשאיר עליי רושם עמוק: בשנת 1958 פרסם חוקר בשם בראדי Joseph V. Brady ניסוי אכזרי שהוכתר בשם "ניסוי הקוף המנהל" Executive Monkeys, בניסוי זה היו קופים שחוברו לאלקטרודות וקבלו מכות חשמל כל 20 שניות. אלא אם לחצו על ידית שבטלה את מכת החשמל , הניסוי נערך כך שהקופים "עבדו" 6 שעות ונחו 6 שעות. הניסוי הופסק לאחר שרבים מן הקופים מתו מהתנקבות של כיב בקיבה (אולקוס שחפר או"התפוצץ" בשפת העם). בשלב השני הוא שכלל את הניסוי: היו 2 קופים בכל פעם, אבל לאחד הקופים, שהוכתר בתואר "הקוף המנהל" הייתה אפשרות ללחוץ על כפתור שביטל את מכות החשמל לו ולקוף השני. כעבור 23 ימים מת הקוף המנהל, ובבדיקה שלאחר המוות הסתבר שהוא פיתח אולקוס, והקוף השני לא. מניסוי זה התפתחה התובנה בנוגע לנזקים הפיזיים הנובעים מתפקידי אחריות וממצבי לחץ, ומתקשרת לתיאוריה בנוגע לטיפוס  אישיות A ו- B, שפותחה אף היא בשנות ה-50.

    תופעות רבות של מערכת העיכול, כגון מעי רגיז (או רגיש), מחלות מעי דלקתיות , כיב (אולקוס), הפרעות אכילה כגון אנורקסיה ובולימיה, וייתכן ואפילו סוכרת ועוד, מקורן כנראה במבנה העצבי של המעי, או "המוח" שבו.

    עד כדי כך עלתה המודעות לנושא בשנים האחרונות שכיום יש כבר תחום רפואי נפרד העוסק בכך והוא הנאורוגסטרואנטרולוגיה Neurogastroenterology, ובאחד המרכז הרפואיים קמה לו אפילו קתדרה , ב- Columbia-Presbyterian Medical Center in New York, שהראש שלה הוא פרופסור מיכאל גרשון Michael Gershon הבא מתחום האנטומיה והביולוגיה של התא.

    פרופ' גרשון מסביר כי במערכת העיכול יש 100 מיליון תאי עצב, יותר מאשר בחוט השדרה, ובמערכת זו נמצא אוסף של נאורוטרנסימטרקים: סרוטונין, דופאמין, גלוטמאט, נוראפינפרין ו- NO וגם נאורופפטידים neuropeptides ואנקפלינים Enkephalins. ואם זה לא מספיק- יש במעי גם שפע של בנזודיאזפינים benzodiazepines, שהם בעצם חומרי הרגעה טבעיים, שהחיקוי המלאכותי שלהם מוכר לכם כואליום valium או זנקס xanax.

    חוקר אחר של תחום, ד"ר ויליאם ווינגייט Dr. David Wingate מאוניברסיטת לונדון, מסביר שמבחינה אבולוציונית יש לנו אכן שני מוחות. המוח הראשון הוא מוח של זוחלים reptile brain, בעלי חיים חלולים, שנצמדו לסלעים והמתינו למזון שיעבור ויקרה על דרכם, זוהי המערכת הלימבית limbic system. עם האבולוציה, היה צורך במערכת צורך נוספת, מורכבת יותר, לשם איתור מזון ופרטנרים לרבייה, ואז התפתחה מערכת העצבים המרכזית.

    אלא שהמערכת של המעי הייתה חשובה דיה לקיום כדי שהיא תשתמר, וכך קיימת בתוכנו מערכת עצבים מעית Enteric nervous system , שהיא כמעט עצמאית לחלוטין, ומסוגלת לפעול גם ללא הוראות "מגבוה", והקשר ביניהן הוא בין השאר באמצעות עצב יחיד ומיוחד, הקרוי העצב התועה, Vagus nerve , שבניגוד למה שחשבו, עוסק בעיקר בהעברת מידע מן המעי למוח ולא להיפך ( דבר המסביר את הצלחת הטיפול באפילפסיה ובדכאון עיקש שאינו מגיב לטיפולים אחרים  Treatment-resistant depression על ידי גירוי עצבי שלו). ועצבים נוספים. ודרכם שולח המוח הגדול מסרים למוח שבמעי, ובחזרה, זהו ה"ציר מעי-מוח" GUT-BRAIN AXIS, שקשור, בסעיפים עצביים נוספים, גם למערכת החיסון.

    ציר זה עומד במרכזה של תופעה המוכרת לרבים והיא מנגנון התגובה לדחק (סטרס) המוכר כתגובת Fight-or-flight response, אותה אנחנו מכירים כמקור לצרות רבות, ביניהן השמנה, אסתמה, ועוד. הקשר בין שני המוחות חשוב כדי לשלוט ברפלקסים, שלפעמים עלולים לסכן אותנו אם הם מופעלים ברגע הלא מתאים, כך למשל- במצב של סכנה /מתח/פחד תהיה ברירת המחדל של המעי להתרוקן, בצורת שלשול (חלקכם זוכר את זה ממצב של לפני בחינה למשל) אבל חיה במנוסה לא תעצור לחרבן, כי יטרפו אותה, ועל כן, במצב תקין, "יסגור" המוח את האופציה הזאת עד לאחר חלוף הסכנה.

    אבל אדם בלחץ כן ירגיש את ה"פרפרים בבטן" או קושי לבלוע או את מה שקרוי קרוי ברפואה הסינית "תסמונת גלעין השזיף"咽喉異物感  PLUM PIT QI SYNDROME, אותו בחרה הרפואה המערבית לכנות בשם הלא כל כך מחמיא GLOBUS HYSTERICUS.

    האמריקאים, כהרגלם, רואים גם בזה, כמו בכל דבר, דרך להרוויח כסף, ועל כן המציאו יצרני התרופה מאאלוקס, שנועדה לצרבת/ עליית חומצה, אולקוס את המושג הגאוני

    Maalox moment שאומר= המצב מלחיץ- יש לך צרבת- זה מצב מאאלוקס.


    מסתבר שבמצבי דחק קיצוניים מתרחש תהליך מרתק: המוח הגבוה מגן על המוח הנמוך (של המעי) על ידי שליחת מסרים לתאי מאסט mast cells בפלקסוס העצבי של המעי (מה שמכונה בשפת הניו אייג' "מקלעת השמש") אלה משחררים היסטמין histamine, פרוסטגלנדין prostaglandin, וחומרים אחרים מעוררי דלקת, מצב דלקתי מעלה את מיקום המעי בסדר העדיפויות של הגוף לתיקון וריפוי, כהכנה למצב חרום, בו תקרוס מערכת ההגנה שלו (זה כמו שבמצב של נחיתת חרום עומדים ליד המסלול מוכנים צוותי חילוץ והצלה, למקרה שחו"ח יהיה צורך- הם כבר כאן, ויכולים לפעול מיד). למרבה המער, אחת מתופעות הלוואי של שחרור חומרים טאלה היא השלשול וכאבי הבטן המופיעים תדיר במצבי לחץ.

    תובנה אחרת של גילוי מערכת זו היא שכשאתה מייצר תרופה שמטרתה השפעה על המוח (כגון תרופות פסיכיאטריות), אתה משפיע בעל כורחך על מערכת העיכול, על כן אנחנו פוגשים למשל הפרעות קשות במערכת העיכול בילדים שמקבלים ריטלין, בחילה, הקאה, עצירות, השמנה ועוד באלה הנוטלים פרוזאק ודומיו, כי תרופות ה SSRI למשל מונעות את ספיגת הסרוטונין, וזה נשאר בכמויות גדולות במע' העצבים של המעי (ועכשיו מסתבר שיש לזה השפעה גם על צפיפות העצם והתפתחות אוסטאופורוזיס), ועל בעיות נוספות כגון אוטיזם וטרשת נפוצה שני מצבים בהם רמת הסרוטונין המעי חריגה.

    תוצר לוואי מרתק של גילויים אלה מתייחס לחולים השוקעים בקומה עמוקה  (תרדמת) על רקע אי ספיקת כבד liver failure, מסתבר שאם נותנים להם חומרים נוגדי בנזודיאזפינים – הם מתעוררים, כי במצב כשל של הכבד אין יכולת לפרק אותם והם מצטברים בדם ומגיעים למוח.

    לקח נוסף הוא הבנה של תופעה שהייתה מוכרת מזה שנים, ולצורך כך- סיפור אישי:

    אבא שלי, ד"ר זליק ברק, היה מנהל בית חולים גריאטרי (בית אבות אם תרצו). במסגרת עבודתו נסע להשתלמות במרכז גריאטרי באנגליה, שם נערך ניסוי:

    בבתי אבות/בתי קשישים או איך שלא קוראים להם מחולקים השוהים ל"דרגות", כשאחת הדרגות הקשות לטיפול היא חולים "סיעודיים", אלה מרותקים למיטה ולמעשה לרוב אינם זזים. אחת מתופעות הלוואי למצב זה היא עצירות, המתפחת בכלל אי תנועה. הטיפול המקובל הוא פשוט: חוקן יומי.

    במהלך הניסוי קבעון לכל חוסה שעה קבועה, בה מגיעה אחות, מעבירה את החוסה לכסא גלגלים ומושיבה אותו על אסלה. כעבור זמן מה הייתה לכולם יציאה בה שעה אליה הורגלו.

    אבא שלי חזר לארץ ויישם את הדבר בבית החולים אותו ניהל, עם תוצאה זהה.

    ד"ר גרשון, שהזכרתי לעיל מספר על מקרה דומה, בו בבית חולים צבאי בארה"ב, בו טופלו חיילים םראפלגים (משותקים בפלג הגוף התחתון), שם עשו לכל אחד חוקן בכל יום בשעה 10:00 בבוקר, ולאחר תקופה מסוימת הייתה לכל אחד יציאה בשעה אליה המעי חונך.

    המסקנה המסתמנת מכך היא שהמעי לומד.

    ד"ר גרשון חיבר גם בספר בנושא THE SECOND BRAIN

    מבחינה מחקרית השדה הזה רק בתחילת דרכו, אבל לטעמי, כל הנאמר כאן ועוד הרבה שלא נאמר, מחבר אותנו לעקרונות החיים הבסיסיים והראשוניים ביותר:

    יש לאכול בתבונה, יש להקשיב ל"תחושות הבטן", יש לוודא שיש לנו מספיק חיידקים טובים.

    ולהשתדל ולהרגע.


    שבוע טוב.

    תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

3 תגוובת


  1. זאבי אבינעם הגיב:

    מאמר מדהים תודה

  2. ראובן הגיב:

    לא כדאי, אומגה 3 מדללת דם וגם פלוויקס

הוספת תגובה