• 204: לא חבל? לא.

     

     

    ביידיש אומרים א שאָד

     

    נתחיל בסיפור אישי: בין השנים 1976 ל-1982 למדתי רפואה, באוניברסיטה העברית בירושלים. מתום לימודי ועד 1992 התמחיתי בכירורגיה. ב-1992 החלטתי לעזוב, הפסקתי לעסוק בכירורגיה והתחלתי לטפל ברפואה סינית מסורתית, מקצוע שאני עוסק בו, בהנאה ובסיפוק רב, עד היום.

    בתקופה בה עזבתי את ה"רפואה הקונבנציונלית" היה צמד מלים אחד שחזר בשיחות ש"עשו לי" שוב ושוב, והוא- לא חבל?.

    ואני עניתי אז, כפי שאני עונה גם היום, ואומר לעתים קרובות למטופליי, כשזה נוגע לנסיבות חייהם- לא! ממש לא חבל, נהפוכו, חבל על כל רגע שאני (אתם) נשאר במקום שלא טוב לי בו.

    כי אם הייתי מחליט להישאר ולהמשיך משיקולי ה"לא חבל" הייתי לוקה ב"כשל ההשקעה האבודה" Sunk Cost Fallacy, או בתסמונת מטוס הקונקורד Concorde fallacy  , ועל זה אני רוצה לדבר היום.

     

    נגיד שהחלטתם ללכת לסרט, התלבשתם, אם יש לכם ילדים הזמנתם בבייביסיטר, נסעתם, מצאתם חניה או שנכנסתם לחניון, קניתם כרטיסים, פופקורן ושתייה, התרווחתם במושב, העברתם רבע שעה של פרסומות, ואז הסרט התחיל ו…

    זה חרא של סרט!

    מיעוט ייצא מן האולם וילך הביתה/לפאב, רוב האנשים יישארו ויצפו בסרט עד הסוף, למה? כי הם כבר השקיעו, זמן וכסף.

    זה, על רגל אחת, כשל ההשקעה האבודה.

    התופעה קיימת כמעט בכל תחום בחיינו, אם בעסקים, אם בחיינו האישיים.

    זהו מצב בו גורם כלשהו (אדם, משפחה, ארגון, מדינה) משקיע משאבים רבים במשימה או בפרויקט, ולמרות שהמשימה/פרויקט נכשל- הגורם המשקיע לא עוזב, מתנתק ומשתחרר ממנו, אלא מחליט להמשיך בפרויקט על מנת שההשקעה לא תהיה לשווא.

    זה קורה בעסקים, זה קורה במלחמות (ראו מלחמת וייטנאם, בה כבר ב-1969 היה ברור שמתרחש שם כישלון, ונהרגו כ-30,000 חיילים, אבל ממשלת ארה"ב המשיכה והקריבה עוד 52,000, שלא לדבר על סכומי עתק ש"שמו" במלחמה), או בסיפור מטוס הקונקורד, על שמו גם קרויה התופעה, שהיה כישלון ענק של אנגליה וצרפת, והמשיך להתקיים שנים רבות עד שנסגר.

    באותה מידה יכלו לקרוא לזה אפקט הלביא, על שם מטוס הלביא שמדינת ישראל ניסתה להרים במשך לא מעט שנים, עד שמישהו קיבל שכל וסגר את הברז שלו.

    אחד השיקולים בעלי המשקל בתהליך מחשבתי שכזה הוא כמה השקעתם, בכסף, בזמן, במוניטין, (מה זה עושה לשם שלך) או בכל אמצעי שהמשקיע או סביבתו מעריכים כבעלי משקל. אני מעריך שאם הייתי מחליט לעזוב ולשנות עיסוק אחרי שלמדתי גננות, זה היה נחשב פחות נורא בעיני הסביבה, מאשר המצב בו עזבתי אחרי 6 שנות לימודי רפואה, שנת סטאז' ו-10 שנות התמחות= 17 שנים, בהן השקעתי גם כסף, גם מאמץ וגם זמן אישי רב.

    דוגמה קלאסית ונפוצה מאוד היא הרבה מן האנשים המשקיעים במניות וב"מכשירים פיננסיים" אחרים שאני לא ממש מתמצא בהם,

    ערך ההשקעה שלהם יורד, אבל הם לא יוצאים/מוכרים/בורחים או איך שלא יקראו לזה, מחשש להפסיד את ההשקעה, ואולי גם מחשש שאם ייצאו- הם יפסידו את הרווח שלו קיוו.

    כך, אדם יכול להיקלע למצב בו ימשיך וישקיע מיליונים בפרויקט שכבר בשלב מוקדם ברור כי נועד לכישלון, בגלל כשל ההשקעה האבודה.

    מצב דומה אך כואב יותר ייתכן במערכת יחסים, בה לפעמים בשלב מוקדם יחסית מבין/נה אחד/ת מבני הזוג שהצד השני דפוק, אבל כיוון שכבר השקיע בזוגיות (בית/ילדים, רכוש משותף ועוד) הוא/היא בוחר/ת להישאר ולשאת את העונש הזה בשקט, ולא לקום ולעזוב/לפרק את מערכת היחסים, למרות הסבל הכרוך בה.

    והנה עוד דוגמה שכמוה יש לרבים: נגיד שיש לכם ילד בן 17, כמו כולם הוא לומד בתיכון, ועושה בגרויות, הוא לא התלמיד הכי טוב בעולם, ציוניו בינוניים למרות שעל פניו הוא משתדל, כבר יש לו כמה נכשלים ומועדי ב'.

    אבל הוא גיטריסט בחסד, כשהוא מנגן כל מי ששומע אותו נדהם, אין ספק שאם יהיה מוזיקאי הוא יזכה להכרה ולהצלחה מקצועית. ההגיון אומר שיקדיש עצמו למוזיקה ולנגינה ושיפסיק לבזבז את הזמן על הכנות לבגרות בהיסטוריה, אבל כשל ההשקעה האבודה אומר שאם הגיע עד הלום, השקיע כל כך הרבה זמן (וכסף של ההורים במורים פרטיים וכדומה) אז הוא צריך להמשיך וללמוד בתיכון ולהוציא בגרות שקרוב לוודאי לא יעשה בה שימוש כלשהו בימי חייו. למה? כי ככה צריך.

    חתיכת דילמה, לא?

    סיפור זן:

    היה פעם נזיר, שבנדודיו הגיע לגדת נהר סוער, על מנת לחצות את הנהר בנה סירה, בזכותה חצה את הנהר וחייו ניצלו, כיוון שהסירה הצילה את חייו הוא החליט לקחתה עמו לנצח, הרימה על כתפיו והמשיך במסעו חזרה למנזר. אלא שבזמן שטיפס במעלה ההר שבראשו ישב המנזר, הוא נוכח בכך שאין יותר נהרות לחצות, והסירה היא כעת נטל על גבו ולא נכס, והדבר גורם לו יותר נזק וסבל מאשר תועלת, הוא נפרד מן הסירה לשלום, הניח אותה לצד הדרך, וטיפס בקלילות אל ראש ההר.

    מה אני אומר? שתבדקו:

    מה אתם ממשיכים לשאת, למרות שהוא מיותר/מעיק/לא מועיל או אף מזיק, מהסיבה היחידה שהשקעתם בו זמן, כסף, מאמץ, מוניטין?

    • מפחדים מ"מה יגידו"?
    • האם אתם ממשיכים לצפות בסרט אפילו שהוא משעמם?
    • אתם באותה עבודה לא כי טוב לכם אלא כי אתם נמצאים בה שנים, ומפחיד לקום ולהתחיל משהו חדש?
    • אתם מחזיקים בנכס שהפך לנטל?

    בכלכלה עלות שקועה היא הוצאה שכבר בוצעה ולא ניתנת להחזר, ולכן כבר אינה רלוונטית לקבלת החלטות עתידיות,

    הטעות היא באי הבנת המצב, וכשמנסים להחזיר את ההשקעה, ולא לוקחים בחשבון כמה עוד (כסף, זמן, סבל) זה ממשיך לעלות לנו,

    ראייה נכונה של המציאות תראה לנו שאם נשאר במצב- זה עולה לנו יותר.

    רוצים לדעת עוד? תקראו על חתן פרס נובל לכלכלה דניאל כהנמן, חוקר רבות את התחום.

    תוך כדי סיום הכתיבה של שורות אלה הודיעו בחדשות שבקומה 13 של הבניין המשולש במגדלי עזריאלי תחלואת הסרטן היא 20%, שזה פי 4-5 מן השכיחות באוכלוסיה הרגילה. ואני אומר- WTF למה העובדים לא בורחים משם? מה הם מפחדים להפסיד ששווה יותר מהבריאות והחיים? זה מקרה קלאסי של כשל ההשקעה האבודה.

    והנה מצאתי סרט קצר שמסביר את הנושא:

    מקורות

    • Market Regulation by Roger Sherman
    • Knox, RE; Inkster, JA (1968). "Postdecision dissonance at post time". Journal of Personality and Social Psychology 8 (4): 319–323. doi:10.1037/h0025528PMID 5645589.
    • Arkes, Hal; Blumer, Catherine (1985). "The Psychology of Sunk Cost". Organizational Behavior and Human Decision Process 35: 124–140. doi:10.1016/0749-5978(85)90049-4.
    • Arkes, Hal; Hutzel, Laura (2000). "The Role of Probability of Success Estimates in the Sunk Cost Effect". Journal of Behavioural Decision Making 13 (3): 295–306. doi:10.1002/1099-0771(200007/09)13:3<295::AID-BDM353>3.0.CO;2-6.
    • Staw, Barry; Blumer, Catherine (1976). "Knee Deep in the Big Muddy". Organizational Behavior and Human Decision Process 35: 124–140. doi:10.1016/0749-5978(85)90049-4.
    • Whyte, Glen (1986). "Escalating Commitment to a Course of Action: A Reinterpretation". Academy of Management Review 16: 27–44.
    • throw good money after bad". Farlex, Inc. 2007. Retrieved 2007-10-15. Entry from Cambridge Dictionary of American Idioms © Cambridge University Press 2003
    • Klein and Bauman (2010) The Cartoon Introduction to Economics Volume One: Microeconomics 24-26.
    • Weatherhead, P.J. (1979). "Do Savannah Sparrows Commit the Concorde Fallacy?"Behav. Ecol. Sociobiol (Springer Berlin) 5 (4): 373–381. doi:10.1007/BF00292525. Retrieved 2009-09-15.
    • http://www.suemialon.com/research/RevisedSunkCostsMatterApril2007.pdf
    • http://www.skepdic.com/sunkcost.html
    • Schacter, Daniel, Daniel Gilbert, and Daniel Wegner.Psychology. 2nd. New York: Worth Publishers, 2009. 18. Print.
    • Arkes, H.R.; Ayton, P. (1999). "The Sunk Cost and Concorde effects: are humans less rational than lower animals?". Psychological Bulletin 125 (5): 591–600. doi:10.1037/0033-2909.125.5.591.
    • Varian, Hal R. Intermediate Microeconomics: A Modern Approach. Fifth Ed. New York, 1999. ISBN 0-393-97830-3
    • N. Gregory Mankiw, Principles of Economics, Third Ed. (International Student Edition) page 297. ISBN 0-324-20309-8
    • Schaub, Harald (1997) "Sunk Costs, Rationalität und ökonomische Theorie". Schäffer Poeschel, Stuttgart 1997. ISBN 3-7910-1244-4
    • Sutton, J. Sunk Costs and Market Structure. The MIT Press, Cambridge, Massachusetts, 1991. ISBN 0-262-19305-1
    • Klein, G. and Bauman, Y. The Cartoon Introduction to Economics Volume One: Microeconomics Hill and Wang 2010 ISBN 978-0-8090-9481-3..
    • Bernheim, D. and Whinston, M. "Microeconomics". McGraw-Hill Irwin, New York, NY, 2008. ISBN 978-0-07-290027-9.
    • Bade, Robin; and Michael Parkin. Foundations of Microeconomics. Addison Wesley Paperback 1st Edition: 2001.
    • Samuelson, Paul; and Nordhaus, William. Economics. McGraw-Hill International Editions: 1989.

    תגיות: , , , , , ,

15 תגוובת


  1. דינה ראלט הגיב:

    אני חושבת שהיום בימי הרשת נפתחו כל כך הרבה אופציות, שהמעברים שהיו פעם הרבה יותר קשים לביצוע, הם הרבה יותר זמינים היום.

  2. Lior הגיב:

    .It was great to read. Thank you

  3. כשההשקעה הראשונית שלך נראית כושלת אתה צריך לשאול את עצמך מה ההשקעה האלטרנטיבית? אנשים ממהרים להתגרש, ממהרים להתפטר בעצם רובינו לא "כוכבים" רובינו אנשים ממוצעים . שינוי דרמטי בחיים אינו חישוב של משחק שחמט אלא הימור מטיפוס הפוקר. רובינו מפחדים מתוצאות כישלון נוסף. אני אתן לך דימוי שבעיניי יותר קולע. הספינה שלך טבעה אתה מחזיק קרש אתה רואה חוף אבל הזרם מרחיק אותך ממנו . האם תעזוב את הקרש ותשחה בכל הכח לחוף או תמשיך להאחז בקרש ?

  4. ראובן הגיב:

    אכן, מסכים שיש דילמה, וכל אחד מחליט ומגיב לפי אישיותו, אני הטיפוס שעוזב את הקרש ומתחיל לשחות. לא מעט פעמים בחיי קבלתי החלטות של "על החיים ועל המוות", כולל במצבי חיים או מוות. עד עכשיו לא הצטערתי

  5. יובל הגיב:

    תודה.
    מאוד נכון. איך שהסברת את הדבר היה מרתק.
    אבל לפעמים כבר חיפשת כל כך הרבה ומצאת משהו שהוא בערך לא להישאר?

  6. ראובן הגיב:

    לא בטוח שהבנתי את שאלתך, אבל מבחינתי זה תמיד כמו מאזניים, כשבצד אחד הנאה/תועלת ומצד שני סבל/הפסד, וההכרעה היא לטובת הראשון

  7. בני הגיב:

    כתבו על זה ספר שלם שנקרא "מצעד האיוולת" ברברה טוכמן.

  8. ראובן הגיב:

    לא קראתי, תודה על המידע

  9. sitrukorit הגיב:

    איזה כיף לקרוא את מה שאתה כותב
    תודה

  10. מירי הגיב:

    מדויק ולעניין 🙂
    הפחד הוא מכווץ ותוקע אנשים במקום כי הם מתמקדים בכמה זה יעלה להם עכשיו לעשות שינוי.
    אני חושבת שהשאלה החשובה לשאול את עצמינו היא – כמה זה יעלה לי -לא- לעשות את השינוי….
    זאת אומרת, נכון שזה נראה כאילו שהשקענו כל-כך הרבה בלהגיע עד הלום, וחבל… אבל בתכלס, כמה נצטרך להשקיע אחר-כך כדי לרפא את עצמינו -בגלל- שנשארנו.

    אחלה כתבה
    🙂

  11. עטרה הגיב:

    אכן, אחת הדילמות הקשות. הרבה פעמים כמאמן אישי אתה מכוון אנשים להצלחה והם באים על מנת שתסייע להם להמשיך ולהחזיק במה שמביא להם סבל רב. אני חושבת שעוד מניע משפיע ביותר על הרצון להמשיך במה שכושל לך הוא הפחד מ"כישלון". אז אני תמיד מזכירה לעצמי שאני אמורה להיות עבורם מי שמראה להם את כל האופציות ואחת מהן היא: להפסיק את מה שלא עובד ולעבור הלאה וזה דורש שינוי של ההגדרה "כשלון". לפעמים צריך לדעת להצליח להפסיק את ההשקעות האבודות ויתרה מזאת להבין שבסופו של דבר הם יהיו לתרומה רבה בהמשך: כמו שאני בטוחה שלימודי הרפואה בסופו של דבר, הם תרומה למי שאתה היום כמרפא וכמו שאני מאמינה, שזה שגם אני, בעברי, עזבתי עסק, תורם לי היום כמאמנת הן בהבנה של מה זה להיות בעלת עסק עם עובדים והן בלימוד על איך לעשות שינויים ושהם אפשריים.

  12. דינה הגיב:

    לד'ר ראובן ברק שלום רב
    הוקסמתי מרמת ידעותך חוכמתך ואישיותך.
    תמיד טענתי שרצוי לשלב רפואה קובנציונלית עם רפואה לא קובנציונלית.
    עד כמה שניתן פחות תרופות,ואיזון גוף ונפש.
    הבלוג שלך מקסים ותורם המון.
    הלואי וירבו אנשים כמוך.

  13. ראובן הגיב:

    תודה!!!!!! 🙂

הוספת תגובה