118: האדמה הטובה | פרק XIX בשיחות מן הרפואה הסינית

בדיעבד מסתבר שזה היה אחד הספרים שהשפיעו על ילדותי. קראו לו "האדמה הטובה" של הסופרת כלת פרס נובל לספרות פרל ס. בק.

קראתי אותו אי שם בשנות ה-60 המוקדמות, ועוד בתרגום לספרדית. 30 שנה לאחר מכן, כשעברתי לעסוק ברפואה סינית, חזר אליי זיכרון התיאורים שכה הרשימו אותי בספר, על אודות ההתעסקות הבלתי פוסקת ביחסי אדמה ומים: שטפונות ובצורת.
מצאתי בעצמי זכרון מוחשי, כאילו חוויתי אותו על בשרי, של התמודדות מצד אחד עם שטפונות, ומצד שני עם בצורת, נראה שהייתי תולעת ספרים אדוקה עד כדי שהחוויה הוטמעה בי עמוק, ועד היום אני יודע אותה אינטואיטיבית, כאילו הייתי איכר סיני זקן (ואולי הייתי, בגלגול קודם?) וזה הולך ככה:
איכר, מה יש לו בחייו אם לא אדמתו, אותה הוא מעבד, עליה הוא שומר, ממנה הוא בא ואליה ישוב? היא מזינה אותו ומגינה עליו, בלעדיה אין לו קיום.

שני נהרות גדולים ידועים יש בסין: הנהר הצהוב Yellow River Huáng Hé 黃河, והנהר הארוך, המוכר לנו כיאנג-צה  Yangtze River, Cháng Jiāng 長江 The Long River . השניים ידועים בנטייתם לחולל שטפונות, ועימם אסונות גדולים, לאורך ההיסטוריה של סין. ביום בו הנהר עולה על גדותיו ממהר האיכר ומערים תילי אדמה, בונה סכרים וחומות, כדי לנסות ולמנוע את הצפת השדות ואת הבתים, להציל את היבול, את החיות ואת בני הבית, שיכולתם לשרוד תלויה בכוחה של האדמה להדוף את המים. אבל כשרוצה האיכר לגדל אורז הוא שוב בונה קירות וסכרים מאדמה, אבל הפעם כדי להציף את אותם שדות ולהחזיק בהם את המים, בתוכם ישתול את האורז, גם כאן תלויה היכולת שלו לשרוד ולספק מזון לבני ביתו בכוחה של האדמה להחזיק את המים.

גם כשאין שטפונות או בצורת, ביום – יום, עליו להשאר ערני לבדוק ולוודא: שהאדמה לא לחה מדי, לא יבשה מדי, לא קרה מדי או חמה מדי, עליה להיות דשנה ואווירירית, ואז, כשיזרע זרע, יתקבל יבול.
מה שהאדמה מקבלת ממך- היא מחזירה לך. זה כלל בל יעבור בכל תרבות ובכל מקום בעולם. הפשע הגדול של תרבותנו המודרנית הוא הזלזול באדמה, הזהום שלה, הניצול שלה, ההזנחה שלה. לא בכדי קיימת בדת היהודית שנת השמיטה: כפי שהאדם והבהמה צריכים לנוח, כך צריכה גם האדמה.

התיאור הזה נכון כמובן גם ביחס לגופנו, למהות חיינו ולמרב תכונות אלמנט האדמה בתוכו. האיברים המייצגים את האדמה בגופנו הם הטחול והקיבה, שהם בחלקם הפונקציות של מערכת העיכול כפי שאנחנו מכירים אותה, אבל לא לגמרי, ולא רק. במאמרים קודמים הצגתי מעט מתכונות אלמנט האדמה והתייחסתי אליה כשהזכרתי את נושא הלחות והליחה מתוך הקונטקסט של תזונה בראיה הסינית. לדעתי, בקרב בני העם היהודי יש רוב מכריע לטיפוסי אדמה. וכשמדברים על מישהו כטיפוס אדמה מתכוונים לרוב לאדם שהאדמה שלו לא מאוזנת. ייתכן שהסיבה לכך פשוטה, והיא- שבמהלך כמה אלפי שנים לא הייתה ליהודים אדמה, ורוב חייהם ועיסוקיהם, היו במנותק ממנה. אם כך הוא הדבר,  בוודאי ייקח זמן, כמה וכמה דורות, עד שהיהודים יתאזנו. מצד שני, ברור לי שאוכלוסיית המטופלים שלי לא מייצגת את כלל האומה, כי מעצם העובדה שאני פועל במרכז, בתל אביב, מתנקזים אליי בעיקר מטופלים מחתך מסוים. אולי, אם הייתי רופא כפרי, בפריפריה, אפשר שהייתי רואה יותר דיסהרמוניות של אלמנטים אחרים, ייתכן ששם, כבר כעת, מתמעטים טיפוסי האדמה ומתרבים טיפוסי המים, המתכת והאש (עץ יש לנו כבר לא מעטים).
אנשים שהאדמה שלהם מאוזנת, או חזקה הם הארכיטיפוס של "אימא אדמה": הם מעוגנים, מחוברים לקרקע, יש להם מרכז, כלומר- הם מאוזנים, בעלי בטחון עצמי, יודעים את עצמם, מי הם ולאן הם הולכים. הם מזינים את הסביבה, בעלי חמלה, משכיני שלום, מפייסים, אמינים ונאמנים. הם אוהבי אוכל, הן לאכול אותו והן לגדל, להכין ולהגיש אותו. לעתים המבנה שלהם מראה זאת: הם דשנים, אפילו שמנים, בעלי שפתיים מלאות, בשרניות. הם מתוקים, קשובים, נעים ונוח בחברתם, הם יודעים לתקשר, לבנות, להרחיב ולשמר את ה"רשת החברתית" שלהם. הטחול מתבטא בשפתיים ובכוח השרירים, ועל כן הן חסונים, בנויים היטב ונוחים לבריות גם בדבריהם.

אבל כשהאדמה לא מאוזנת, או לא באה לידי ביטויה המלא, דומה הדבר לאופן שבו היא צוברת מים והופכת לבוץ (שעלול אף להיות טובעני, ותובעני):
אז הם חטטניים, "נדבקים", תלותיים, חסרי יכולת החלטה, אובססיביים עד קומפולסיביים, רכושנים ושתלטניים. הם יכולים בקלות להפוך לקורבן ולהפוך את ההרס העצמי לאמנות. נושא האוכל הופך להיות מרכזי והרסני, עד לכדי הפרעות אכילה, התמכרות לפחמימות (סוכרים ובצקים), המלווה בהשמנה או הרזייה קיצוניות, או התעסקות עם האוכל של האחרים: מה, איך וכמה הילדים אכלו, למה לא אכלתם, תגמרו הכל מהצלחת, קחו עוד חתיכה. נשאר קצת בסיר, חבל לזרוק… מוכר?. הם "חופרים" בגלל נטייתם לאובססיביות, ובגלל שהם מוצפים, הן במחשבות, הן ברגשות, והן בנוזלים, זוהי לחות, שביטוייה פיזיים: ליחה, לחות, פצעים, הפרשות, שומן, יציאות רכות עד שלשוליות, מעי רגיז, שביטוייו הם שלשול ועצירות לסרוגין (עצירות של חולשת צ'י הטחול, שאין לו כוח להניע). דרכי נשימה שלהם סתומות, והם עלולים לסבול מסינוסיטיס, נזלת כרונית, אסתמה, עייפות ולאות עם או בלי כאבי שרירים. חולשת שרירים (ראה תסמונת התשישות הכרונית ופיברומיאלגיה). יש ויסבלו גם מנפיחות הבטן, מנטייה לנמנמת: במהלך היום העיניים שלהם נעצמות, או שיש להם צורך עז לישון, או לפחות לנוח אחרי האוכל. לפעמים גם הם חשים דכאון, כאילו אין להם "כוחות נפש", כי אין להם צ'י שירים אותם כלפי מעלה, ימנע את צניחתם הפיזית והנפשית. לפעמים, כשהאדמה חלשה- לא יכולות נשים להרות, או להחזיק את העובר, והן סובלות מהפלות חוזרות, כי האדמה שלהן לא מסוגלת להחזיק בעובר.

האדמה היא המרכז, האלמנט המרכזי בין חמשת היסודות. ויש לכך משמעות נוספת: הטקסט העתיק אומר שהמרכז הוא המקום שאליו הולכים, וכי לא ההגעה אליו חשובה, אלא ההליכה לקראתו. האדמה מייצגת את האופק: כשאדם הולך אל האופק יש בו כוונה, האנרגיה שלו מגוייסת, והוא מקיים את המשפט הידוע לכל מי שעסק אי פעם באמנוויות מלחמה:

意道    Yì dào

氣道    Qì dào

–

氣道    Qì dào

力道    Lì dào

שפירושו:

המקום שאליו הכוונה הולכת- לשם הצ'י הולך,

המקום שאליו הצ'י הולך- לשם העוצמה הולכת.

כי האופק הוא מקום שאליו שואפים, ולעולם לא מגיעים אליו, שהרי לא תמיד המטרה הסופית חשובה, אלא הדרך אליה, והכוונה של האדם ההולך בה. ולא בכדי נמצאים שלושת אלה תחת שליטת הטחול: הכוונה, הצ'י והעוצמה.
עד כדי כך חשוב אלמנט האדמה, שבמאה ה-13 קם הרופא הידוע לי דונג-יואן ( Li Dongyuan 李東垣 (1180-1252 וכתב את "המסה על הטחול והקיבה", ובכך ייסד אסכולה מרכזית ברפואה הסינית הנקראת, בהתאם, "אסכולת הזנת האדמה". הדוגלת בטיפוח אלמנט האדמה כדרך לאיזון פיזי ורגשי ולמניעת מחלות. לי נפטר בגיל 71, שנחשב אז לגיל מופלג.

Li DongYuan

גם אני חסיד גדול של אסכולת האדמה, ותפיסת התזונה הבסיסית שלי היא באותם קווים מנחים: המנעות ממזונות לחים, קרים ומגבירי לחות, בצד צריכת מזונות בעלי אנרגיה חמימה עד חמה. אני גם רואה ב"דרך האדמה" עניין מוסרי-ערכי: כפי שאומר דון חואן, מורהו של קארלוס קאסטנדה:
"הבט בכל דרך מקרוב ובמכוון, נסה אותה ככל שתרצה, ואז שאל עצמך בלבד, שאלה אחת…. האם יש לדרך לב? אם יש, הדרך טובה, אם אין בה לב- אין בה שימוש". (מתוך משנתו של דון חואן)

"Look at every path closely and deliberately. Try it as many times as you think necessary. Then ask yourself alone, one question . . . Does this path have a heart? If it does, the path is good; if it doesn't it is of no use." Carlos Castaneda, The Teachings of Don Juan