אז אנחנו יודעים שיש יין ויש יאנג, וכולם אומרים שפירוש הדבר "זכר-נקבה" ובזה גומרים את העניין. אבל זה קצת יותר מורכב, והיום נתחיל להסביר.

 

אבל קודם קצת השכלה כללית. הכתב הסיני, מהעתיקים שיש, הוא כתב ציורים. רוב מערכות הכתב התחילו כך והשתנו, אבל אצל הסינים זה נשאר כך במידה רבה. בזכות זה אפשר ללמוד רבות על משמעות מלים ומושגים. דוגמאות? עם קצת דמיון תוכלו לראות את המושג בתוך הציור המייצג אותו.

 

ככה כותבים צלע של גבעה: 阝 (אלה הסלעים על מדרון המצוק)

ככה כותבים שמש: 日 (זה התחיל כעיגול עם נקודה באמצע)

ככה כותבים שמש מעל לאופק: 旦

ככה כותבים קרני שמש, אור: 勿

וככה כותבים "הצד של הגבעה שהשמש מאירה עליו": 陽, ומבטאים את זה: יאנג YANG

 

וגם:

ככה כותבים גבעה: 阝

ככה כותבים כיסוי:   𠆢

ככה כותבים ענן: 雲

וככה כותבים "הצד של הגבעה המכוסה על-ידי ענן", או "הצד המוצל של הגבעה": 陰 ומבטאים את זה -יין YIN.

משני מושגי יסוד אלה מתפתחת מערכת שלמה של אסוציאציות. יין פירושו "חושך" או "צל", לעומת יאנג שפירושו "אור", או כהה לעומת בהיר. ובהתאם לכך: יום=פעילות; לילה=מנוחה; יאנג=שמש; יין=ירח; יאנג=שמיים, יין=אדמה. היין והיאנג שניהם היבטים שונים של אותה תופעה, ומתוך התפיסה שהשמיים עגולים והארץ שטוחה יאנג=עגול, יין=מרובע. ומזה נובע: זמן, מרחב, חלל.

בקוסמולוגיה הסינית נבנתה שושנת הרוחות מתוך הסתכלות דרומה, שמקורה במסורת בה הקיסר, כנציג השמיים, היה פונה אל השמש בצהריי היום. לכן, השמש זורחת במזרח=שמאל=יאנג, ושוקעת במערב=ימין=יין. הצפון מייצג יין משום שהוא קשור לקור, והדרום חם ועל כן הוא יאנג.

 

אבל כל תופעה נעה בצורה מחזורית בין ביטוייה השונים: לילה הופך ליום, קיץ לחורף, אחרי הצמיחה באה הבלות, וחוזר חלילה. על פי תפיסה זו, כל התפתחות היא תוצאה של שינויים בין שני קצוות, וכל תופעה כוללת בתוכה את שני ביטוייה המנוגדים. כך, יום=יאנג, אך בהגיעו לשיאו הוא נושא בחובו כבר את תחילת הלילה=יין, המתחיל לצמוח. כך שכל תופעה יכולה להיות שייכת ליין או ליאנג, אך היא כוללת בתוכה את הזרע שיביא להופעת ההיפך שלה. בפירוט נוסף ניתן לומר שיש רמות שונות של יין ושל יאנג, למשל בעונות השנה:

 

• האביב הוא מצב יין ובו היאנג צומח עד להפיכתו לקיץ. זהו יאנג בתוך יין.

• הקיץ הוא שיא היאנג. זהו יאנג בתוך יאנג.

• הסתיו הוא מצב יאנג ובו היין צומח, עד להפיכתו לחורף. זהו יין בתוך יאנג.

• החורף הוא מקסימום היין. זהו יין בתוך יין.

 

סמל היין-יאנג

 

כל מערכת היחסים בין יין ויאנג מסוכמת ומתוארת היטב בסמל המוכר לכולם, ושמו

TAI JI 太極 שפירושו משהו כמו "הנעלה האולטימטיבי", "הנשגב מכל", או משהו דומה. ועכשיו אפרט קצת (תסתכלו על הסמל תוך כדי קריאה).

 

יין-יאנג הם שלבים בשינוי. יין-יאנג מייצגים שני שלבים בתהליך ההשתנות של כל דבר: מים (יין), הופכים לאדים או לעננים (יאנג), ומתקררים שוב למים. מכאן שהחומרי, הדחוס והמכונס הוא יין, וה"אוורירי", המתרחב, האנטי חומר הוא יאנג. על כן נאמר: "השמיים הם צֹבֶר של יאנג, הארץ היא צֹבֶר של יין".

 

אלה שני הפכים, התלויים זה בזה והופכיים זה לזה. במצבם הטהור היאנג הוא אנרגיה טהורה והיין הוא החומר, ההגשמה (מהמילה גשמי). אבל כל אחד מהם טומן בחובו את הפוטנציאל של השני. אם תרצו, יש כאן הקבלה לתפיסת הפיזיקה המודרנית של תורת הקוואנטים, בה חומר ואנרגיה הם רצף אחד מתמשך, ביטויים שונים של השלם. היין הוא שקט ושלווה והיאנג הוא אקטיביות. יאנג מייצר ומעניק חיים, יין גורם לחיים לצמוח ולהתפתח. יאנג הופך לצ'י (אנרגיית החיים) יין הופך לחיים הגשמיים. כלומר, יאנג=יצירה, פעילות, ועל כן התרחבות, צמיחה ועלייה. יין=דחיסות, חומריות, גשמיות, התכנסות, ירידה.

 

הניגודיות המקיימת ומניעה את הכול

יין ויאנג מנוגדים זה לזה. יין ויאנג הם שלבים הפוכים במחזור. אין דבר בעולמנו הנמלט מהגדרה זו: ניגודיות זו היא המקיימת ומניעה את הכול. אך הניגודיות היא יחסית, משום שאין דבר שהוא רק יין או רק יאנג. בכל אחד קיים גרעין המנוגד לו, דבר המתבטא בכך שכל דבר הוא יין או יאנג ביחס למשהו אחר, ולא באופן מוחלט. כך שטעות לומר שדבר מה הוא יין או יאנג מבלי לייחס אותו לדבר אחר. כמו כן, לא קיים מצב מאוזן של 50% יין ו50% יאנג, אלא קיימות תנודות מתמידות ודינמיות ביחסים.

 

יין ויאנג תלויים זה בזה. למרות היותם הפכים, תלויים יין ויאנג זה בזה. אין קיום לאחד בלעדי השני, ובכל דבר כלולים כוחות מנוגדים, נפרדים אך תלויים זה בזה. יממה בנויה מיום ולילה; החיים מורכבים ממנוחה ועשייה; עולמנו בנוי מחומר ומרוח (אנרגיה); אין התפשטות ללא התכנסות, ולהיפך.

 

יין ויאנג מכלים זה את זה. הם נמצאים באיזון דינאמי, התלוי בהתאמה הדדית ומתמדת של היחסים ביניהם. כשאחד יוצא מאיזון (גדֵל או קטֵן), מחייב הדבר שינוי של בן זוגו. ייתכנו ארבעה מצבי חוסר איזון: עודף יין; עודף יאנג; חולשה/חוסר יין; חולשה/חוסר יאנג.

 

עודף יין מביא להקטנת היאנג: יין בעודף מכלה את היאנג; עודף יאנג מביא להקטנת היין, יאנג בעודף מכלה את היין; כשיין חלש נראה היאנג כעודף; כשיאנג חלש נראה יין כעודף. העודף של יין או יאנג -כשבן זוגו חסר – אינו אמיתי. הוא למראית עין ונובע מיחסיות ביניהם. הרישום משמאל מדגים את המצבים.

 

חשוב להבדיל בין מצבי עודף יין לבין מצבי חוסר יאנג: הם עלולים להראות זהים, אך אין הדבר כך. כאן ישנה חשיבות לתהליך, למקור או ליסוד של חוסר האיזון. ישנו הבדל מהותי בין עודף ראשוני של יין, בו הוא מכלה את היאנג, לבין חוסר יאנג, בו יין נראה עודף, ולהיפך.

 

יין הופך ליאנג, יאנג הופך ליין. יין ויאנג אינם ישויות או ערכים סטטיים. הם הופכים זה לזה: יין הופך ליאנג, ולהפך. התהליך לא מתרחש באופן אקראי, אלא בעת התרחשויות או תהליכים מסוימים. קיץ נהפך לחורף, יום ללילה, חיים למוות, שמחה לעצב, חום לקור, וכו'. שני תנאים הכרחיים לכך:

 

1. התהליך חייב להיות פנימי. דברים יכולים להשתנות רק מתוך עבודה פנימית ומתוך גורמים פנימיים, ורק אם קיימת בשלות, אפשרות או נכונות לקבלת השפעות חיצוניות. בדומה לכך שרק מביצה מופרית ייבקע אפרוח אם היא תודגר.

 

2. הגורם השני ההכרחי הוא גורם הזמן. יין ויאנג יכולים להשתנות זה לעומת זה רק בשלב מסוים בתהליך ההתפתחות: רק כשהמצב הגיע לבשלות הנכונה.

 

אז לסיכום:

 

– יין ויאנג הם הפכים, אך מולידים אחד את השני , ומשלימים זה את זה.

– ביאנג קיים "זרע" היין, ולהיפך: ביין טמון זרע היאנג. אלה מסומנים בנקודה.

– אין דבר שהוא רק יין או רק יאנג.

– יאנג הופך ליין ויין הופך ליאנג.

 

בשיחה הבאה נראה איך עקרון היין והיאנג מיושם בראייה הרפואית הסינית.