הוא ידע דבר או שניים

היום נתחיל בבודהיזם ונמשיך למדע (אלעק) ונוכיח שלא קלה היא, לא קלה דרכנו.

שלושת מאפייני הקיום – three marks of existence, או בשפת הפאלי tilakkhaṇa ובסנסקריט trilakṣaṇa, הם שלוש אמיתות המאפיינות את טבע הקיום לפי התפיסה הבודהיסטית:

  • אֲרָעִיּוּת impermanence, בפאלי अनिच्चा anicca;  (מבטאים אניצ'ה) ובסנסקריט अनित्य anitya,
  • סבל או אי שביעות רצון suffering  או  unsatisfactoriness  दुक्ख –dukkha,
  • ואי-עצמיות non-self – anattā.

היווכחות בהם היא מסממני החכמה האינטואיטיבית המביאה לסוף הסבל,  dukkha nirodha, Cessation of Suffering.

אֲרָעִיּוּת (זמניות, חוסר קביעות, היות הדברים בני חלוף) अनिच्चा anicca פירושו כי כל התופעות או כל המצבים, בין אם פנימיים או חיצוניים, רוחניים או חומריים, הנם ארעיים, זמניים ובני חלוף, ושהחיים נמצאים תמיד בזרימה ותנועה אינסופית. מתוך תכונה ראשונית זו, של אי קביעות, נובעת האמת הבאה: שלשום מצב, דבר או חפץ יש עצמיות והכל הוא ריק מעצמיות śūnyatā או anattā.

אי הבנה של אמיתות אלו, היאחזות ברעיון הקביעות והעצמיות של דברים ומצבים, היא המקור לסבל dukkha.

זה הבסיס לתפיסה נכונה של המציאות שאותה כל תלמיד של הדרך הבודהיסטית (ויש בעולם מליונים רבים) יודע, ואמור לזכור ולהיזכר בתרגול יומיומי של מדיטציית ויפסנה.

(לקבלת מידע נוסף אתם מוזמנים לקרוא מאמרים של ענת צחור בת זוגי לחיים ולדרך הבודהיסטית).

ולמה  הקדמה זו? כי אחי, ד"ר שמעון ברק, הסב את תשומת לבי למאמר שהתפרסם זה לא מכבר בעתון המדעי SCIENCE, והחלטתי להביאו לפניכם, כי לעניות דעתי זוהי הוכחה מדעית לאמיתות של הבודהה.

כי בעצם במחקר זה מסבירים לנו (אולי) בעזרת כלים מודרניים, את אחד המקורות של סבל האדם כפי שתוארו כבר לפני כמה אלפי שנים על ידי אחד, גאוטמה סידהארתה, שנקרא אחר כך בכינוי הבודהה.

שם המאמר, והנושא שלו הוא "אשליית סוף ההיסטוריה" The End-of-history illusion.

זהו מושג מתחום הפסיכולוגיה, העוסק באשליה הקיימת אצל בני כל הגילאים, על פיה כולנו חושבים שבמהלך חיינו עד עתה עברנו התפתחות ושינויים אישיותיים,

אלא שמעתה והלאה לא נשתנה יותר.

כלומר: למרות שבני אדם מודעים ומבינים שבמהלך 10 השנים האחרונות הם השתנו והתפתחו, הרי שהם חיים באשליה שב-10 השנים הבאות זה לא יקרה.

בגלל אשליה זו, הנובעת אולי מחוסר דמיון, או דימוי עצמי גבוה, מאמינים מתבגרים שהם בשלים ובוגרים (כי הם משווים את עצמם לעצמם כשהיו ילדים) ורואים התקדמות, אך אינם מסוגלים לשער כמה עוד ישתנו בעתיד, בחשבם שכעת הם "הכי בוגרים שאפשר להיות", התופעה חוזרת לאורך השנים, ובכל שלב נתון בחיים, חושבים בני האדם שכעת הם בשיא בגרותם והתפתחותם, ומאמינים שלא יתבגרו ויתפתחו יותר.

כלומר- כולנו שוגים באשליית "סוף ההיסטוריה", כלומר- עד עתה חווינו, עברנו, למדנו, בגרנו, כעת אנחנו בשיא, ולא ייתכן שהתהליך יימשך.

 

אז זהו, שזו טעות, והיא בבסיס סבל האדם, כי…

 

שום דבר אינו קבוע,

כל דבר הוא בר חלוף.

Anicca

יש בזה מן הנחמה (תלוי בנקודת ההתבוננות שלכם כמובן) כי כשם שכל דבר טוב בא סופו- אז גם לכל דבר רע יש סוף.

ותחשבו על זה….

 

(ענת תרגמה לעברית את הספר הדרך האחת – מבוא למדיטציית ויפאסאנה, ובסטודיו שלה מתקיימת קבוצת מה זה – מפגש שבועי להעמקת הדרך הבודהיסטית, כמו כן מתקיים בסטודיו  תרגול שעת מדיטצית ויפסאנה בכל יום שישי בצהריים.)

על הרצאות בנושא אפשר להתעדכן כאן.