381: בזכות השעמום

ראובן

2 חודשים ago

sitting quietly doing nothing

רובכם בטח זוכרים את המצבים בהם ישבתם בחדר, לא עשיתם כלום, ואז אחד ההורים היה שואל "מה אתה עושה? וידעתם שממש ממש אסור להודות שאתם לא עושים דבר, כי אסור להתבטל כי "הבטלה היא אם כל חטאת"…

את הסיפור של ארכימדס Archimedes כולם מכירים, בערך 250 לפנה"ס: בזמן שנכנס לאמבטיה מלאה ומים נשפכו ממנה, הוא הבין שדחיית מים יכולה למדוד נפח. האגדה מספרת שהוא רץ עירום ברחובות העיר וצעק "יוריקה! Eureka"

בשנת 1928, כשחזר למעבדתו אחרי חופשה, אלכסנדר פלמינג Alexander Fleming שם לב שעובש (פניציליום) שמזהם את לוחות החיידקים שלו למעשה הורג את החיידקים סביבו. תצפית מקרית זו הובילה לגילוי האנטיביוטיקה הראשונה, הפניצילין.

כולם מכירים גם את הסיפור על אייזק ניוטון Isaac Newton, שבשנת 1666 ישב מתחת לעץ בביתו שבלינקולשייר Lincolnshire וראה תפוח נופל ואז הבין שאותו כוח השולט בתפוח גם שומר על הירח במסלול, מה שהוביל לפיתוח תיאוריית הכבידה האוניברסלית (אגב, העץ ניזוק בעת סערה, אבל הוא עדיין חי וקיים).

בשנת 1865 הכימאי אוגוסט קקולה August Kekulé חלם בהקיץ על נחש הנושך את זנבו, מה שאפשר לו לפתור את המבנה המחזורי של הבנזן Benzene.

ב 1907 היה פקיד במשרד הפטנטים בברן שבשוויצריה בשם אלברט איינשטיין Albert Einstein, בזמן שישב במשרד, הוא חשב פתאום שאדם שנופל בחופשיות לא ירגיש את משקלו. הוא תיאר את ההבנה הזו של עקרון השקילות כ"המחשבה המאושרת ביותר בחיי".

ב 1946, פרסי ספנסר Percy Spencer, בזמן שעבד על ציוד מכ"ם, הבין שהגלים הקצרים המופקים ממנו (מיקרוגלים) המיסו חטיף בוטנים שהיה לו בכיס, מה שהוביל להמצאת תנור המיקרוגל.

אחרי שנים של נסיונות כושלים להפוך גומי לקשה, בשנת 1839, הפיל צ'ארלס גודייר Charles Goodyear בטעות גומי מעורבב עם גופרית על כיריים חמות, וכתוצאה מכך נוצר חומר יציב ומגופר שהוא הגומי שאנחנו מכירים בצמיגי המכוניות של כולנו.

בשנת 1984, בזמן שרכבה באופניים בעת חופשת קריסטמס היה לסטודנטית בשם קרול גריידר Carol Greider רגע של "יוריקה" בו הייתה לה תובנה על האנזים טלומרז Telomerase שמתחזק את קצות הכרומוזומים שלנו, בשנת 2009 היא קבלה על כך את פרס נובל .

בסוף המאמר תבינו למה הבאתי את הסיפורים האלה.

המוח שלך על "מצב שעמום"? זה טוב,

למה לא לעשות כלום עשוי להיות חיוני

המוח המשועמם שלך לא עצל; הוא מנסה לומר לך משהו חשוב.

כן, המוח שלך מנסה לומר לך משהו, אבל אתה ממשיך להושיט יד לטלפון או למחשב, או לשלט של הטלוויזיה לפני שאתה יכול לשמוע מה יש לו לומר.

התחושה חסרת המנוחה והעצבנית שאנחנו מכנים "שעמום" אינה סימן לבעיית קשב. זוהי תוכנית ביולוגית שאומרת לך מתי החיים שלך סטו ממסלולם. אלא שגירויים דיגיטליים מתמידים בסביבתנו המודרנית הפכו את ה"מצפן הפנימי" הזה ל"רעש לבן."

מיליוני אנשים "גוללים" ללא סוף, לכודים במצב שפסיכולוגים מכנים "תשוקה לתשוקות" (“Desire for Desires”). אתה עדיין רוצה לרצות משהו, אבל שום דבר לא מרגיש משמעותי מספיק כדי "לתבוע" את האנרגיה שלך. אז אתה ממשיך לגלול, מטביע ומדכא את אותו האות שיכול לעזור לך למצוא את מה שאתה מחפש.

האות שלמדנו להתעלם ממנו

שעמום אינו כישלון אישי או תקלה בקשב שלך. חוקר המוח ג'יימס דנקרט James Danckert, שבילה שנים בחקר מוחות משועממים במעבדה, מכנה שעמום "קריאה לפעולה"

“A Call to Action”: זו דרכו של המוח לומר לך שמה שאתה עושה כבר לא מרגיש משמעותי. הבעיה היא שהחיים המודרניים נתנו לנו דרכים להשתיק את הקריאה הזו.

"כשאני מתחיל להרגיש שהשעמום מתגנב, אני מתחיל להסתובב הלוך ושוב", אומר דנקרט, "יש לי אנרגיה פיזית וצורך פיזי כזה לעשות משהו, וזה לא מכוון לשום מקום".

אנרגיה חסרת מנוחה, הוא אמר, אמורה להניע אותך למשהו מרתק יותר. עם זאת, הבלחות מהירות של הסחת דעת דיגיטלית "מקצרות" (עושות קצר) ומשבשות את התהליך הטבעי הזה לחלוטין.

ההשלכות של עקיפה מתמדת של אות השעמום עמוקות יותר ממה שרוב האנשים מבינים. מחקר משנת 2024 שפורסם ב-Communications Psychology מצא שמדיה דיגיטלית גורמת לאנשים לעתים קרובות להיות דווקא משועממים יותר, ולא פחות. שימוש רב ומעבר מהיר בין אפליקציות או סרטונים מחליש את הקשב המתמשך ומגביר את העייפות הנפשית, ומשאיר אנשים בתחושת פיזור, קהות חושים וריקנות, באופן מוזר גם כשהם "מבודרים" כל הזמן.

הורים רואים זאת בצורה חיה בשעמום העז ובעצבנות שצפים אצל ילדים ברגע שלוקחים מהם מכשיר (טלפון, מחשב): ראייה לכך שהמוח הורגל לצפות לטפטוף אינסופי של חידושים, כאשר כל הודעה פועלת כמכה קטנה של דופמין המחזקת את התנהגות החיפוש והבדיקה. קשה לשבור את מעגל הקסמים הזה של התגמול מכיוון שמדיה דיגיטלית מנצלת תגמולי דופמין משתנים – חידוש בלתי צפוי כמו התראות או סיפורים מתמשכים (שצריך לגלול) – המחקים מכונות מזל, ו"חוטפים" את מערכת הציפייה של המוח בצורה חזקה הרבה יותר מאשר מעורבות קבועה. התניה חוזרת ונשנית מקטעת את הקשב, מפחיתה רגישות של המשתמש לגירויים רגילים, ודורסת את האות האדפטיבי של השעמום לפעולה משמעותית, ומטמיעה הרגל שמחזק את עצמו- Self-Reinforcing Habit.

בזכות חוסר המעש

אם גירוי אינסופי הוא צד אחד של הסיפור, הרי ששעמום הוא הצד השני: מצב האיפוס החסר שרובנו נמנעים ממנו כיום. כשאתם מניחים את הטלפון ונותנים למחשבות שלכם להיסחף ולזרום, המוח עובר ל"רשת מצב ברירת המחדל" Default Mode Network, קבוצת אזורים שנדלקים כשאתם לא ממוקדים במשימה חיצונית. זהו מקום בו מתרחשת "חלימה בהקיץ", בה מעובדים זיכרונות, ויש סוג של התבוננות עצמית שקטה שמתרחשת לעתים רחוקות בזמן בהייה במסך והדבר סוף סוף מקבל מקום להתפתחות.

הפרעה מתמדת/חוזרת לאותה "רשת מצב ברירת המחדל" של המוח "חוטפת" חלומות בהקיץ והתבוננות עצמית חופשית, דבר שמוביל לריכוז מפוזר, בניית זיכרון חלשה יותר ועייפות נפשית גדולה יותר.

במצב "ברירת מחדל", אנשים חוזרים לעתים קרובות לזיכרונות, מתכננים את העתיד, או אף פונים לרגשות מטרידים מהם נמנעו לעסוק, תהליך טבעי שיכול להעמיק את המודעות העצמית. עם זאת, אם כל רגע שקט יתמלא מיד במכות דיגיטליות מהירות, אנו עלולים להחליק לתוך צורת חשיבה לא אפקטיבית.

חשיבה מחודשת על מטרת השעמום

דנקרט Danckert אומר ש"מטרת השעמום היא לחסל את עצמו" – לא באמצעות הסחת דעת חסרת מחשבה, אלא על ידי דחיפה לעבר משהו יותר מרתק.

"שעמום מעודד אותנו למצוא את היציאות האלה, לגרום ליציאות האלה לקרות", הוא אומר, והוא מציין שזו הסיבה שחשוב כל כך ללמוד לשים לב אליו (לשעמום) בשלב מוקדם.

הוא מדגיש את חשיבות המודעות העצמית – פשוט להבחין בסימנים המוקדמים של שעמום בגוף ובמצב הרוח – כצעד ראשון מכריע לקראת בחירת משהו באמת מרתק יותר במקום להיסחף להסחת דעת חסרת מחשבה. הדחף חסר המנוחה לזוז, הצורך הפיזי לעשות משהו, זהו מידע. השאלה היא האם תקשיב לדחפים או תרים את הטלפון שלך באופן רפלקסיבי.

מתן אפשרות מכוונת להתקפי שעמום קצרים – ישיבה בשקט, הליכה בלי הטלפון או "סתם" מבט החוצה מהחלון – נותן לאות השעמום מקום להישמע. "הפסקת שעמום" יכולה לשחרר את אחיזת הבדיקה הכפייתית ולעתים קרובות להשאיר אנשים בתחושה רגועה יותר, מאוזנים רגשית יותר ועם מוטיבציה גדולה יותר לפעול.

חשוב לציין, הפתרון לשעמום לא חייב להיות גדול. פעולות פשוטות כמו לפנות למישהו שלא דיברתם אתו זמן או לסדר מחדש מגירת גרוטאות הן דרכים קטנות ויומיומיות להשתמש באנרגיות שלא נוצלו בדרכים משמעותיות ושמחזירות את תחושת השליטה.

כיצד לתרגל 'שעמום בריא'

דנקרט מציע גם להכין מראש רשימה אישית של "חמש פעילויות מובילות" – רשימה קצרה של פעילויות קטנות ומשמעותיות שהן ייחודיות לכם – כך שכאשר השעמום יכה, תדעו בדיוק איך "לשבור" אותו ולעבור למשהו טוב יותר.

נגינת כמה תווים בגיטרה (למי שיודע לנגן), רישום, עבודות גינון או כתיבת כמה שורות ביומן הן כמה דוגמאות. מכיוון שפעילויות אלה קשורות לערכים ולתחומי העניין שלכם, הן הופכות את השעמום ממצב נפשי למעבר למערכת הנחיה שקטה שעוזרת לכם להתאפס ולחזור למה שחשוב לכם באמת.

רשימות גנריות של "דברים לעשות כשמשעמם לכם" שאתם מוצאים באינטרנט פחות מועילות, אומר דנקרט, משום שהן אינן משקפות את הערכים או תחומי העניין האישיים שלכם, בעוד ש"אמצעי פריקה" אישיים ויצירתיים שבחרתם והשקעתם בהם מחשבה מראש הופכים לדרך רבת עוצמה לפרוץ את השעמום.

המטרה היא פשוט לתת למוח שלכם הזדמנויות קבועות להיות בכוונה במצב ללא גירוי, ולגלות אילו דברים משמעותיים אתם יכולים לעשות עם הזמן הזה.

חוקרים וקלינאים מציעים כמה הרגלים פשוטים, שהוכחו כיעילים:

הליכות ללא מסכים: צאו לטיול קצר בלי הטלפון או האוזניות. תנו למחשבות שלכם לנדוד ושימו לב לסביבה שלכם.
הפסקות להסתכלות מהחלון: הקדישו כמה דקות להסתכלות מהחלון כדי לתת לרשת המוגדרת כברירת מחדל של המוח שלכם מרחב לעבד את היום.
מטלות בודדות: בצעו מטלה ביתית בסיסית אחת, כמו שטיפת כלים או קיפול כביסה, ללא "בידור" ברקע.
מצבי "אל תעשו כלום" לזמן מוגבל: הגדירו טיימר לחמש עד עשר דקות, שבו במקום נוח, ובכוונה אל תעשו כלום. שימו לב והתנגדו לדחף להושיט יד לטלפון שלכם. יציאות קטנות, שנבחרו על ידכם, הופכות את השעמום למערכת הנחיה שמפנה אתכם חזרה לפעילויות ומחשבות משמעותיות. הן נותנות למוח שלכם הזדמנות להתאפס, כך שתשומת הלב שלכם תרגיש ברורה יותר.

שעמום הוא הזדמנות לצמיחה, יצירתיות וגילוי עצמי עבור אלו שמוכנים לאמץ אותו.

אצל האיטלקים יש ביטוי נהדר: "Il dolce far niente" , "המתיקות של לא לעשות כלום". שלהרבה מאיתנו נשמע מוזר, ובחוגים מסוימים אפילו בזוי. כי מה יכול להיות מתוק בלא לעשות כלום כשיש לך רשימת מטלות גדולה יותר מהירח? לא רק שלא לעשות כלום ימנע מאיתנו לעשות דברים, אלא שגם פרקי זמן של חוסר פעילות ידרשו מאיתנו להיות לא מגורים, לא מעורבים ומשועממים. וזה אומר להתעמת עם המחשבות שלנו ללא זרמי דופמין שיסיחו את דעתנו, מחשבה שככל הנראה מפחידה הרבה: מחקר פסיכולוגי מצא ש-67 אחוז מהגברים ו-25 אחוז מהנשים יעדיפו לתת לעצמם מכת חשמל קטנה מאשר לשבת לבד עם מחשבותיהם במשך 15 דקות.

האמת היא שרבים מאיתנו מבלים את ימינו בבריחה משעמום. נראה שהטלפון הסלולרי תוכנן תוך מחשבה על ה"בריחה הגדולה" הזו. יש לנו בהישג יד מרחבים דיגיטליים אינסופיים של כותרות, סרטים, פודקאסטים, מאמרים, משחקים, מדיה חברתית, הודעות טקסט וכן הלאה. שבעים וארבעה אחוזים מהאמריקאים חשים לא בנוח להשאיר את הטלפונים הסלולריים שלהם בבית ו-71 אחוזים מאיתנו בודקים את הטלפונים שלנו בעשר הדקות הראשונות של היום. ורובנו, כשאנו חשים צביטה של שעמום, זורקים את עצמנו מיד לזרועותיו המנחמות של בן הלוויה הדיגיטלי הקטן שלנו. אבל האם עלינו לעשות זאת?

שעמום טוב למוח

מספר הוגים וחוקרים טוענים שלא כדאי. שעמום למעשה ממלא תפקיד בלתי נפרד בפסיכולוגיה אנושית בריאה, בחיי האדם עצמם. הוא מספק למוח הפסקות נחוצות, פותח את שערי היצירתיות, מקל על הכרה עצמית והרהור, ומלמד אותנו את אמנות ה"הוויה" הבסיסית, במקום "העשייה". המוח האנושי לעולם אינו נח. כל פעילות שאנו עוסקים בה דורשת משהו מהמוח שלנו, ותאים אלה מזמזמים מפעילות, מתקשרים ללא הרף זה עם זה ועם שאר הגוף. רק בלילה, בזמן השינה, המוח מקבל הקלה מסוימת. אז ניתן לנקות את התודעה, פשוטו כמשמעו, מפסולת.

אבל גם בשעות הערות, המוח זקוק לתקופות מנוחה. לכל הפחות, הוא זקוק לתקופות של פעילות מופחתת. קשת שמתוחה כל הזמן תתבלה ותאבד את כוחה וגמישותה בסופו של דבר ולא תוכל לירות חצים. כפי שכתב בריאן רובינסון עבור מגזין פורבס, פרקי שעמום תומכים בבריאות המוח, ומספקים לו תקופות של רגיעה. הם גם משפרים קשרים חברתיים על ידי הצבת המוח במצב ברירת מחדל של פתיחות ליצירת קשרים.

היופי שבשעמום

חוקרים ויוצרים כאחד גילו ששעמום גם מלבה את "אש" ההשראה.

רובינסון כתב: "שעמום יכול למעשה לטפח רעיונות יצירתיים, למלא מחדש את המאגר המצטמצם שלך, לחדש את ה " mojo " (האנרגיה, הכוח) של העבודה שלך ולספק תקופת דגירה לבקיעת רעיונות עבודה ראשוניים." "ברגעים שעשויים להיראות משעממים, ריקים ומיותרים, אסטרטגיות ופתרונות שהיו שם כל הזמן בצורה עוברית כלשהי מקבלים מקום ומתעוררים לחיים."

המשורר, המחזאי והמסאי אהרון אנג'לו Aaron Angello חווה זאת ממקור ראשון כאשר הציב לעצמו משימת כתיבה יוצאת דופן. בכל בוקר במשך 114 ימים, הוא התעורר מוקדם, ישב כשפניו קדימה באותו כיסא, וחשב על מילה אחת מתוך הסונטה ה-29 של ויליאם שייקספיר במשך כ-30 דקות. במילים אחרות, בכל בוקר הוא נתן לעצמו להשתעמם לזמן מה. לאחר מכן הוא היה כותב, לא עוצר עד שמילא את הדף. התוצאה הייתה ספר בשם "עובדת הזיכרון: 114 הרהורים ובדיות". The Fact of Memory: 114 Ruminations and Fabrications. "מה שאני מבין עכשיו, במבט לאחור, הוא שנתקלתי באחת הגישות הפרודוקטיביות ביותר לכתיבה שניסיתי אי פעם", אומר אנג'לו. במאמרו "אי אפשר להיות יצירתיים בלי שעמום", משווה אנג'לו את חוויותיו לאלה של אנשים שתקועים ברכבת, הנמצאים במצב המושלם לחלומות בהקיץ ולסיעור מוחות. "העובדה שהגוף נמצא בתנוחה קבועה מראש (כלומר, ישיבה, כשהפנים קדימה), והתודעה משוחררת מהעיסוק הרגיל והמתמיד שלה עם מטח של דברים חסרי משמעות היא שמאפשרת לאדם היצירתי לנוע ממגבלות התודעה אל הפוטנציאל העצום של מה שאני אוהב לכנות התודעה 'מעבר למודע'", הוא כותב. "ברכבת (או באוטובוס, או בכיסא בסלון), אנו עוברים ממצב של עיסוק טריוויאלי למצב שאנו יכולים לכנות שעמום, ומצב זה הוא נקודת גישה לאפשרות יצירתית." יש סיבה לכך שלמשוררים, ממציאים, אמנים ומדענים גדולים כל כך יש את רגעי ה"יוריקה" שלהם בזמן ביצוע משימה יומיומית שאינה קשורה לעבודתם".

במאמרו עבור Psychology Today מדגיש ג'פרי דייוויס Jeffrey Davis , את הנקודה: "בסדרת מחקרים, מצאו חוקרים שנבדקים שהתבקשו לבצע משימות שגרתיות שמעוררות שעמום היו יצירתיים יותר לאחר מכן". "שעמום הוא 'רגש המניע גיוון', כלומר הוא מכין אותנו לחפש חוויות ופתרונות חדשים ושונים – ולכן יצירתיים. שעמום מטפח באופן טבעי את הפן הבסיסי של פליאה, פתיחות. פתיחות נכונה לחוויות חדשות ולסביבה של האדם המובילה לתובנות יצירתיות פוטנציאליות רבות יותר." הוא מציע לנצל היטב את תקופות השעמום הטבעיות המפרידות את היום, כגון נסיעה לעבודה או הפסקת צהריים, מבלי לפנות למסך להקלה מיידית ממחשבות בטלות.

לבד ברגע שקט

בנוסף להיותו משמש כזרז ליצירתיות, תומך השעמום גם בהתבוננות עצמית ובידיעה עצמית בגלל הקשר שלו לבדידות.

לעתים קרובות אנו חוששים להיות לבד בעיקר בגלל הדממה והשעמום שעלולים לבוא בעקבות כך. עם זאת, בדידות ודממה חיוניים לפעולת עיבוד והטמעת חוויות, ודרכן, להבנתו של אדם את הנרטיב של חייו. כך בני אדם בונים תחושת עצמי.

כפי שכתבה פרופסור שרי טורקל Sherry Turkle – מ- MIT בספרה "Reclaiming Conversation: The Power of Talk in a Digital Age" : "בדידות היא המקום שבו אתה מוצא את עצמך כדי שתוכל לפנות לאנשים אחרים וליצור קשרים אמיתיים. כאשר אין לנו את היכולת לבדידות, אנו פונים לאנשים אחרים כדי להרגיש פחות חרדים או כדי להרגיש חיים."

אדם שתלוי באופן מתמיד בגירויים חיצוניים, בין אם חברתיים או דיגיטליים או שניהם, כדי "להרגיש בנוח" בעורו, כנראה שאין לו תחושת עצמי חזקה במיוחד. אבל ללמוד לנוח ברגע הנוכחי, להרהר בעבר ובעתיד, דורש פתיחות לתקופה מסוימת של שעמום. רגעים אלה הם פתחים לשערים, דלתות; הם מזמינים אותנו לרצפי מחשבה בלתי מתוכננים ובלתי צפויים. "כדי להשיב לעצמנו את הבדידות עלינו ללמוד לחוות רגע של שעמום כסיבה לפנות פנימה, לדחות את "הללכת למקום אחר" לפחות בחלק מהזמן", כותבת טורקל. לדבריה, סירוב זה תמיד "ללכת למקום אחר" מתואם במדויק עם הנכונות "להיות כאן".

קבלת השעמום הזמני, או אפילו איום השעמום, מאפשרת לנו להיות מודעים לרגע הנוכחי, למה שקורה סביבנו באופן מיידי. אנו יכולים להתבונן, להבחין בדברים, ופשוט לנוח במה שיש.

פנו זמן לשעמום

רובינסון אף מרחיק לכת וטוען שעלינו לתזמן במכוון זמן לחוויות כאלה ביום יום שלנו. במקום סתם רשימת מטלות לעשייה, הוא מייעץ ליצור "רשימת מצבים להיות בהם". רשימת כזו מפנה זמן פשוט לתרגול מיינדפולנס Mindfulness (ראו מאמר שלי על מדיטציה), פשוט להתקיים, בלי הלחץ להשיג משהו.

"אתם נותנים לעצמכם מקום להתמתח ולנשום עמוק בין פגישות, זמן להסתובב סביב הבלוק ולנקות את הראש", כתב. "או לעשות מדיטציה, להתפלל, לתרגל יוגה בכיסא ליד השולחן שלכם, לצפות בדשא צומח או פשוט להרהר ביקום. המוח שלכם יהיה מאושר ובריא יותר כשהוא יתקיים לצד רגעים בטלים ללא ציוויים, ללא שום דבר למהר אליו, לתקן או להשיג." כמה מעט אנשים מחזיקים פיסת זמן כלשהי בלוח הזמנים שלהם שכותרתה בפשטות, "אל תעשו כלום" או "להיות משועמם". כמה היה אפשרי יותר בחייהם של אנשים פרטיים ובחברה בכללותה אם יותר מאיתנו היו עושים זאת? שעמום מאלץ אותנו להקשיב. להיפתח. בלי שמשהו דופק על שערי תשומת הלב שלנו, בלי שדבר כלשהו "מבדר" אותנו, אנחנו פתאום חופשיים, גם אם החופש מגיע עם מעט כאב ואי נוחות ראשונית. אנחנו יכולים להיפתח לעולם".

כפי שאמרה טורקל: "אתה לא צריך לעזוב את החדר שלך. הישאר לשבת ליד השולחן והקשב. אתה אפילו לא צריך להקשיב, פשוט להיות, לחכות, פשוט ללמוד להיות שקטים, דוממים ובודדים. העולם יציע לך את עצמו בחופשיות כדי להיחשף."

ילדים זקוקים לשעמום

אז כאמור, שעמום מחזק את כישורי פתרון הבעיות, הדבר חשוב במיוחד אצל ילדים, אבל בידור מתמיד מטלפונים מונע ממוחות מתפתחים את היתרונות הקוגניטיביים הללו.

בעולם המודרני, של סמארטפונים וגלילה אינסופית, רגעי השעמום הם נדירים בקרב בני הנוער – אך בריאותם הנפשית עשויה להיות תלויה בכך.

פסיכולוגים טוענים כי חוסר שעמום עלול דווקא לחנוק את היצירתיות והריכוז.

בידור אינסופי קשור ליצירתיות מופחתת

שעמום הוא הבסיס שעליו ילדים ובני נוער יוצרים את הרעיונות שלהם, לדברי סטפני לי Stephanie Lee, פסיכולוגית קלינית המתמחה באופטימיזציה של חינוך ובריאות נפשית של ילדים. בידור דיגיטלי מוגזם לעתים קרובות מונע מילדים את השעמום הזה, ופוגע בדמיון. יש תאימות בין שימוש מרובה במדיה חברתית ליצירתיות מופחתת אצל מתבגרים, כך הראה מחקר על ילדים משנת 2019 שפורסם בכתב העת האיטלקי לרפואת ילדים Italian Journal of Pediatrics . החוקרים כתבו בו כי רשתות חברתיות ושימוש בסמארטפונים עשויים להיות תואמים עם תוצאות אקדמיות נמוכות.

ריכוז מופחת ויצירתיות מופחתת.

המחקר משקף את גוף המדע הצומח המראה את הקשר ההדוק בין מדיה חברתית לבריאות נפשית לקויה בקרב בני נוער. אצל בני נוער המכורים למדיה חברתית, מיומנויות חיים מסוימות כגון פתרון בעיות וחוסן נפשי לוקות לעיתים קרובות בחסר, על פי מחקר משנת 2021 שפורסם בכתב העת Journal of Education and Health Promotion., בידור יכול גם להרתיע ילדים מליצור אם הם משווים את הביצועים או התפוקה שלהם לתוכן שהם צורכים מבחוץ, אומרת סטפני לי. לעומת זאת, צורות שונות של בידור – כגון צפייה בסרט תיעודי מעורר מחשבה או השתתפות בקונצרט, – יכולות דווקא לעורר יצירתיות, הוסיפה.

ילדים משועממים הופכים לפותרי בעיות טובים יותר

שעמום הוא הטריגר שבונה מיומנויות חיים בסיסיות, אומרת סנדי מאן Sandi Mann, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת מרכז לנקשייר באנגליהUniversity of Central Lancashire in England. "כשאנחנו מחליקים וגוללים את השעמום שלנו, אנחנו בסופו של דבר מפספסים", אמרה. "אנחנו לא מאפשרים למחשבות שלנו לנדוד ולמצוא פתרונות יצירתיים לשעמום שלנו."

פתרון שעמום מחדד את פתרון הבעיות, והדבר מקושר לבריאות נפשית טובה יותר. מחקר שפורסם בכתב העת הבינלאומי לרפואה מונעת מצא כי יכולת – או חוסר יכולת – לפתרון בעיות עשויה אף לנבא דיכאון וחרדה. "פתרון בעיות עצמאי הוא דרך בה אנו עוזרים לילדים ובני נוער לבנות יכולת עצמית, הערכה עצמית וביטחון", אומרת גב' ל, בעוד שכתיבת יומן ועיסוק באמנות מקדמים את היכולת לפתור בעיות, המדיה החברתית פוגעת בה. מכות הדופמין המהירות של המדיה החברתית מספקות סיפוק חולף שעשוי להוביל לדיכאון, לעומת זאת, פתרון בעיות מביא להישגים וסיפוק מתמשכים, השגת רגעי ה"אהה!" שבהם אנו פותרים בעיה מבטלת תחושות של חוסר אונים, דבר המזיק מאוד לרווחתנו הנפשית, אומרת גב' מאן.

זמן פנוי חיוני לבניית חוסן בקרב בני נוער

מחקרים מקשרים פתרון בעיות משופר עם חוסן נפשי רב יותר, אומרת גב' לי. שעמום עשוי, אם כן, לבנות חוסן, "דבר שנראה שחסר לדור ה-Z (המוגדר לעתים קרובות כאלו שנולדו בין השנים 1995 ל-2010). דור זה מבלה שעות רבות מדי יום במדיה החברתית". כשם שבידור מקהה את היכולת לפתרון בעיות, מחקרים מראים שהוא מפחית את יכולתם של בני נוער להפגין חוסן נפשי כאשר הם מתמודדים עם תרחישים מאתגרים. "היכולת להתמודד עם שעמום באופן עצמאי מדגימה יכולת תחזוקה עצמית ויכולת עצמיות נפשית", אומרת גב' לי. אלה הם הבסיס לבניית חוסן נפשי.

יתרון נוסף לשעמום? הוא עוזר לילדים, בני נוער ומבוגרים להתמודד עם רגשות מלחיצים ומצוקה. הוא מכין אותנו לאתגרים הגדולים יותר בחיים.

"לעתים קרובות עלינו להשתמש בתכנון, אסטרטגיה ופתרון בעיות כדי לחסל את השעמום, וזהו תרגול טוב לילדים, בני נוער – ומבוגרים", אומרת גב' לי.